"עוז לתמורה בטרם פורענות" הייתה הכותרת ב-1963 של מאמרו של יצחק בן-אהרון ממנהיגי "אחדות העבודה" (פלג שפרש ממפא"י) שקרא לאיחוד כל מפלגות הפועלים, כולל מפ"ם השמאלית קיצונית - פן השמאל המפולג יאבד את השלטון. האיחוד הזה אכן קם לאחר כמה שנים, אך הביא לתוצאה הפוכה מזו שבן-אהרון קיווה: "מפלגת העבודה" התפלגה, דוד בן-גוריון מייסדה ומנהיגה פרש ממנה ואילו דווקא במרכז-ימין היה איחוד והוקמה תנועת הליכוד שכבשה את השלטון כעבור כמה שנים. האיחוד הנוכחי בין "העבודה" ל"מרצ" חוזר על הטעות של בן-אהרון בזמנו וכפי שהתפטרותו של מזכ"ל "העבודה" ערן חרמוני מוכיחה, כנראה שאינו מקובל על רבים מחבריה וממילא גם לא יביא לשינויים משמעותיים במפה הפוליטית. אך ההיסטוריה מחווירה ובלתי רלוונטית לאור המצב הנוכחי, שכן הפורענות כבר הייתה ובמידה מסוימת עוד נמשכת. אחרי 7 באוקטובר רווחה בישראל דעה כללית שעל רוב הפוליטיקאים, מימין ומשמאל, מהקואליציה ומהאופוזיציה, לפנות את השטח כי כולם במידה כזאת או אחרת היו שותפים ל"קונספציה" ולמחדל הנוראי. מול זה התעוררה ציפייה שמקרב הלוחמים בעזה תצמח מנהיגות חדשה. לא זה ולא זה קרה בינתיים ודומה ש"הקונספציונרים" מכל הצדדים חזרו לסורם: במקום "ביחד ננצח" התחדשו ההפגנות, ה"מחאות" והקריאות הפלגניות (בעוד המלחמה נמשכת) ובצד השני יש עדיין מי שלא הפנימו את הנזק שהרפורמה המשפטית, לפחות במתכונתה הקודמת והדרכים לחקיקתה גרמו לא רק למדינה אלא גם לסיכוי סעיפיה הראויים בהחלט להתקדם. אשר למנהיגות החדשה שהייתה אמורה לצמוח מהלוחמים עוד מוקדם להסיק מסקנות אך ברור שבין אם המלחמה תיתפס כניצחון או כפחות מכך או חלילה ככישלון תוצאותיה יעצבו את אופיה של ההנהגה החדשה ואת מגמותיה הפוליטיות. הניצחון במלחמת העולם השנייה הביא בארה"ב את הגנרל אייזנהאואר לבית הלבן, אך התבוסה והכישלון במלחמת העולם הראשונה של גרמניה ואיטליה (שאומנם הייתה בצד המנצחות אך לא השיגה את כל מטרותיה) יצקו בקרב החיילים המשוחררים את התבנית לנאציזם ולפשיזם (וגם למהפכה הסובייטית ברוסיה). מסתבר שעם כל הזוהר והאטרקטיביות לכאורה למנהיגות צעירה שצומחת ממלחמות ומאחווה לנשק עלול להיות מחיר מבחינה דמוקרטית. בינתיים נראה שרבים הסיכויים שגם בבחירות הבאות, בין שיוקדמו ובין שלא, נשחק עם אותן הקוביות אך אולי בהיערכויות ובחיבורים חדשים. את האיחוד בין מפלגת העבודה למרצ כבר הזכרנו ובצד השני (אף שלטענתם הם בקו האמצע) מדובר, כרגע בעיקר בתקשורת, על מסגרת פוליטית שתקום כתוצאה מ"פריש מיש" בין פוליטיקאים ותיקים שרובם פרשו מהליכוד בשלב זה או אחר מסיבות אישיות וקרייריסטיות. אין אומנם פסול בקרייריזם, בתנאי שיש בצידו גם ערכים או אידיאולוגיה, אך זו איננה התמונה שמצטיירת. על "המחנה הממלכתי" נדלג לא מפני שאין בו גם אנשים ערכיים וחיוביים, אלא מפני שהוא בוודאי איננו מייצג תמורה אלא דווקא "עסקים כרגיל" וחלקו ב"קונספציה" רחוק מלהיות מינורי, ול"יש עתיד" יש בעיקר עבר. וזה מביא אותנו ל"ליכוד" (שאני אינני צופה מהצד לגביו). תנועת הליכוד הוקמה בזמנו כמפלגת מרכז-ימין קלסית ואיחדה בתוכה מחנות פוליטיים שונים, כולל יוצאי תנועת העבודה, על בסיס עקרונות משותפים בתחום המדיני-ביטחוני (להבטיח את הישגי מלחמת ששת הימים) אך מבלי לקבוע מסמרות את המעמד המשפטי המדויק של יו"ש, פרט לציון ש"לא תהייה בהם ריבונות זרה", ובתחום הכלכלי-חברתי, ליברליזם משקי לשגשוג הכלכלה והצמיחה אך גם כמפתח לצימצום הפערים הכלכליים והחברתיים. השם שנקבע היה "ליכוד לאומי-ליברלי" עם דגש חזק ושווה על כל אחת משתי המילים (השם קוצר אחר-כך ל"ליכוד"). במרוצת השנים חלו שינויים בחלקים ממאפייניה של תנועת הליכוד, הן מסיבות ארגוניות ומשיטת הבחירות הפנימיות לנציגי התנועה במוסדות הממלכתיים אך גם משינויים אידיאולוגים בקרב חלק מחבריה ואולי גם מפאת האילוצים והסתירות שנובעים לפעמים מעצם היותה של מפלגה מפלגת שלטון. זו תקופה לחשבון נפש לחברי הליכוד אם ברצונם להבטיח את עתידו כגורם פוליטי חיובי ומשפיע, ויתכן שכתוצאה מכך התנועה תצטרך להשיל גורמים שאינם מתיישבים עם דרכה ואופיה האמיתיים ושלכך יהיו השלכות לא רק על עתידה אלא גם על עתיד המדינה. תנועת הליכוד בראשות נתניהו היא המחסום העיקרי בפני השתלטות הימין הקיצוני בדמות איתמר בן-גביר על הפוליטיקה הישראלית אך בקונסטלציה אחרת היא עלולה להפוך דווקא לגשר עבור הקצוות הקיצוניים שמטרתם להחליף אותה במערכת הפוליטית.