וכאמור, בכל מקרה, כל מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים על האריס וישראל הוא לא יותר מאשליה. זה נראה כמו האריס, אבל למעשה תוצר של ביידן. עד שחברה אליו, קאמלה האריס מיעטה מאוד לעסוק בנושאים שיש להם קשר לישראל. היא נישאה ליהודי, וזה הכי קרוב שהגיעה לעניין שלנו. עמדותיה על המזרח התיכון גובשו בעיקר בתקופתה בממשל, עמדותיה על הסכסוך הישראלי-פלשתיני, על אירן, על סכנת הטרור, נעשו בהשגחתם קפדנית של אנשי ביידן. הוא הוביל, היא למדה והדהדה את מה שביקשו ממנה להדהד. שלא כמו ריצ׳רד צ׳ייני בממשל בוש הבן, היא לא שיחקה תפקיד מפתח בעיצוב מדיניות החוץ. שלא כמו הילרי קלינטון בממשל אובמה, או הנרי קיסינג׳ר בממשל פורד, לא היה לה קול חזק ובעל משקל ציבורי שהנשיא נדרש להתחשב בו, לפחות למראית עין.
כל זה לא אומר שקאמלה האריס היא בחירה טובה לישראל. כל זה לא אומר שקאמלה האריס היא בחירה לא טובה לישראל. אם לא תהיה מועמדת (סיכוי קטן), או אם לא תבחר לנשיאות (סיכוי יותר גדול), עמדותיה בנושא הישראלי לא יהיו חשובות במיוחד. הפסד צורב של המועמדות, או קצת פחות צורב, וצפוי, לדונלד טראמפ, יתנו את האות לדור חדש של מנהיגים דמוקרטים להתקדם לחזית ההנהגה. כלומר, האריס היא מנהיגה של הזדמנות אחת. אם תנצח את טראמפ בבחירות, תהיה נשיאה ומנהיגת המחנה שלה. אם תפסיד לטראמפ, היא תוזז הצידה כפי שביידן הוזז הצידה עכשיו, ותפנה מקום לדמוקרטים בולטים יותר שהתכוונו לחכות לתורם בבחירות שאחרי הקרובות.
ומה יהיה על יחסיה עם ישראל? כמפסידה, זה לא חשוב. כמנצחת, קשה לדעת. לישראלים יש נטייה מוכרת לחשוש מנשיאים דמוקרטים. נטייה מובנת, לנוכח הסנטימנטים הרווחים במפלגה הדמוקרטית. ויש להם גם נטייה מוכרת לטעות בהערכתם את המדיניות הצפויה של ממשל אמריקני חדש. יצחק רבין לא התלהב מהאפשרות של ביל קלינטון, ולמד לאהוב אותו. ג׳ימי קרטר היה המועמד הכי ניצי של המפלגה הדמוקרטית, והתגלה כנשיא שגישתו לישראל בעייתית. ג׳ונסון - בלי שאף אחד ציפה לזה - היה אולי הנשיא הכי ידידותי לישראל אי-פעם. אבל תמיד צריך לקחת בחשבון את הנסיבות: מה מרגישה וחושבת הנשיאה חשוב. מה אומרת ועושה ישראל חשוב. והכי חשוב - מה קורה במציאות. לקרטר היא זימנה הסכם שלום היסטורי, ומהפכה באירן. לבוש האב את נפילת חומת ברלין, לבוש הבן את נפילת מגדלי תאומים. לקלינטון - את יוזמת אוסלו. לרייגן - את מלחמת לבנון הראשונה.