הפגישה עם בלה חזן ב-1945 בסנטה מריה אל באניו בדרום איטליה ופגישה חוזרת אתה ב-2024 בתל אביב. לפני שבועיים ביקר אצלי בתל אביב יואל יערי, פרופסור אמריטוס לחקר המוח בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ירושלים אשר לאחר פרישתו החל להתמקד בחקר היסטוריה, תחום שבו בעצם עסק גם לפני כן. אחד הנושאים שהוא עסק בהם היה סיפור גבורה ואומץ לב של אישה בתקופת השואה כשהעלילה הראשית מלווה ברקע היסטורי ועלילות נלוות שקשורות אליה. עליה ועל העלילות הקשורות הוא פרסם לא מכבר ספר בשם "דיוקן אישה" בהוצאת כינרת זמורה 2024. את הספר הוא הביא לי בביקור בביתי. בהקדשה נאמר:" לצבי היקר. בתודה עבור תרומתך החשובה לספרי ובמיוחד לסיפור יוצא הדופן על פרימָהבֶּלָה...." פרימבלה היא בלה חזן אמו של המחבר.

בלה חזן -יערי

בלה חזן נולדה בשלהי 2022 בעיירה בחבל ווהלין, מזרח פולין אז וכיום אוקראינה. משפחתה הייתה דתית אך ציונית. אביה היה חזן ונפטר כשבלה בת שמונה. האם האלמנה, שבבעלותה מכולת קטנה, שלחה את בתה לבית ספר של רשת החינוך העברית "תרבות". כבר בנעוריה החלה בלה בפעילות בתנועת "החלוץ דרור". כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה ובלה בת 17 היא נשלחה על-ידי התנועה במשלחת חלוצית לעיר וילנה בליטה. במחצית השנייה של שנת 1941, לאחר שהגרמנים כבשו את וילנה והחלו לרצוח את יהודי העיר, התנדבה חזן בת ה-18 לשמש במחתרת התנועה כקשרית בין הסניפים של התנועה בעיירות ובגטאות לאורך הציר וילנה-גרודנה-ביאליסטוק-ורשה. היא הצליחה להשיג תעודת זהות של חברה פולניה קתולית, ברוניסלבה לימנובסקה, ועם זהות בדוייה זו ובזכות מראה פניה הסלאבי עשתה את כל שנות המלחמה כנוצריה. יואל יערי מוליך אותנו בספר תעודה, המתוחקר לעילה, בנתיבים שבין הגטאות של המדינות הבלטיות לבין פולין, בעיקר ורשה, ומספר על המשימות הרבות שהוטלו על הקשריות של הברחת כסף, כלי נשק, חומר תעמולה וכיו"ב. הוא כותב על התושיה, האומץ וההעזה כמו של בלה חזן במצבים שמעוררים לא רק השתאות אלא מרתקים ומרגשים עד דמעות. מדובר על עלילות בתקופת הגטאות ואחר כך במחנות הריכוז כאשר לא זו בלבד שבלה לא איבדה צלם אנוש אלא הפיחה רוח ותקווה בין האסירות, וכול זאת תוך סכנת חיים, מסירות עד אין גבול ותחושת שליחות כיהודייה בשעה שהיא נחשבה נוצרייה. אנו מלווים את חנה בכול שלבי פעילותה לרבות בבית חולים שבו שימשה כאחות והתנדבה לפעולות המסוכנות ביותר כדי להציל ולו נפש אחת. והיא הצילה רבים. גם בשנים 1943 ו-1944 היא לא פסקה מניסיונות ארגוניים ופיזיים להכין נתיבי בריחה ולעורר התקוממות. כאשר המלחמה הגיעה כמעט לערב סיומה היא נשארה בבית החולים כדי לטפל באסירות החולות ולמנוע את מותן. היא הצליחה להציל את חייהן. לאחר השחרור בעזרת חיילי הבריגדה הארץ ישראלית בלה חזרה לפעילותה הציונית בין היתר לארגון תנועת "דרור הבונים", לפעולת הבריחה ועליה ב'. עד שהגיעה עם הקבוצה שארגנה לכפר דייגים קטן בדרום מערב איטליה בשם סנטה מריה די באני, כיום סנטה מריה אל באניו.

דיוקן של אישה

בסינופסיס של ההוצאה לאור צויין כי תמונתה של אישה צעירה, אסירה באושוויץ, משכה את תשומת לבו של הצלם שמחה שירמן והפכה למוקד כמה מעבודותיו המצולמות והכתובות. יואל יערי יצא בעקבות האישה, שעל-פי הכיתוב במוזאון אושוויץ, שם תלויה תמונתה, שמה קריסטינה קוסובסקה. מספר האסירה המופיעה בתמונה אינו שייך על-פי הרישומים לקריסטינה, אלא לברונקה לימנובסקה. קריסטינה הפולניה הנוצרית היא בעצם בלה חזן היהודייה. גם ברונקה אינה מי שהנאצים חשבו שהיא אלא גלגוליהן של שתי צעירות שהגיעו לאושוייץ כחשודות בחברות במחתרת הפולנית. לנקה שנספתה מספר חודשים לאחר שהונצחה ובלה ששרדה. בהרחבה יואל חזן מגולל את פעילותן של הקשריות שהיו חוליות חיוניות בתנועת ההתנגדות היהודית. קורתיה של בלה חזן, אשר היא זאת שהעלתה אותם לכתב לאחר בואה לארץ, והצילום של קשריות המחתרת, מצויים במוזאון בית לוחמי הגטאות, בקיבוץ שנוסד על-ידי חבריה למחתרת של חנה. במוזאון לוחמי הגטאות יקום מוזאון התקומה - מיזם שלנו השורדים ושל בית לוחמי הגטאות, אירוע שאותו השקנו ב-27 במרץ. בלה חזן היא דמות מופלאה של שואה ותקומה. בסוף השנה הזאת, או בראשית שנת 2024, יתקיים במוזאון טקס השקת הספר "דיוקן אישה". אני מצוי בו ובשוליו בגלל אותו כפר דייגים קטן וציורי במגף האיטלקי - סנטה מריה די באני, כיום -אל באניו.

סנטה מריה אל באניו והמפגש עם "פּרימָהבֶּלה"

במאי 1945 יצאה שיירה של משאיות מכוסות ברזנטים ממחנה העקורים בלנדסברג שבגרמניה דרך אוסטריה לאיטליה ובה צעירים בגילים 19-16 חברי תנועות נוער ציוניות בעבר וביניהם תנועת "הנוער הציוני" אליה השתייכתי. דרום איטליה שימשה כריכוז הגדול ביותר של שורדי השואה שהסוכנות היהודית והתנועה הציונית ריכזו בה את הפעילות לקראת העלייה לארץ ובעיקר העלייה הבלתי לגאלית - עליה ב'. היו שם רבבות, אם לא מאות אלפים, של שורדות ושורדים כקבוצות, כגרעינים וכבודדים. רוכזנו בכפר דייגים קטן במערב המגף האילקי בשם סנטה מריה די באני. כפר הנוער נקרא "אודים" - אודים מוצלים. כל חניך קיבל מעין תעודת זהות, נייר ועליו צילום של עץ שרוף מצמיח מחדש עלים ובצד אחד היה רשום "פנקס תלמיד" ובצד השני "עלה והצלח". הנוף המטריף, היופי והשמש כבשו אותי. לימים כאשר התוודעתי לשירה של חנה סנש - הליכה לקיסריה - נזכרתי באותו חוף של סנטה מריה די באני ומילות השיר: "אלי אלי שלא ייגמר לעולם". ביטאו את התחושה של אז, האור והמים ותכלת השמים והחופש ואני ואני. שוכננו בבתים פרטיים אך במסגרת פנימייה למשך קרוב לחצי שנה. המקום שימש מעין כפר נוער והכשרה לקראת עלייתנו לארץ במסגרת עליית הנוער. אנשי הבריגדה הארץ ישראלית שימשו לנו כמורים ומדריכים בלימודי עברית, היסטוריה יהודית, תולדות ארץ ישראל ועוד נושאים שנלמדים בבתי ספר. עם המדריכים שעמדו בראש חוגי החברה נמנו גם אי-אלה צעירים ליטאיים שורדים אף הם, ציונים ויודעי עברית, ביניהם יוסף מלמד, לימים יו"ר יוצאי ליטה ועזריאל לוי איש מחתרת בקובנה שבליטה, לימים מדריכי וידיד נפש ויו"ר מכון "משואה". לנהל חבורה כזאת שרק זמן קצר לפני כן שרדה את מלחמת הקיום בכול דרך אפשרית היה דבר לא פשוט, בלשון המעטה. לדוגמה עדיין היו תופעות של גניבת שמיכה כפי שהיה במחנה ריכוז כאשר השמיכה שלך נגנבה ובלי שמיכה לא זו בלבד שישנת בלתי מכוסה בקור אלא הוטל עליך עונש של מכות ועמידה בלילה בכפור. בסנטה מריה די באני היו שמיכות ולא היה כפור. אבל פה ושם היו גניבות. שעה שהלימודים התנהלו במסגרת רגילה פחות או יותר, הפעילות החברתית מעבר ללימודים הייתה בעיייתית. לרבות הבילוי. היו צעירים שמצאו דרך להתפרקות מינית באמצעות אי-אלה צעירות מן הכפר, שלגביהן זאת הייתה דרך לקיום המשפחות. היו ערבים בהם קיימנו מסיבות ריקודים כשצעירים רוקדים עם צעירים. לי כאחד ממנהיגי הקבוצה זה נראה מוזר וגם לא בריא.

הצעירות של "קבוצת פרומקה

נודע לי כי בקצה הכפר או בכפר סמוך לו, סנטה קרוצ'ה, יש קבוצת בנות צעירות ציוניות -"קבוצת פרומקה" וצריך לעשות ניסיון לפגוש אותן. אך זאת לא כפורעים תאבי מין, אלא כג'נטלמנים. פניתי לעזריאל לוי, המדריך שאותו ראינו כאחד מאיתנו, ונועצתי בו לגבי ניסיון לקשר עם קבוצת הבנות. הוא היה בעד. המנהיגה של הקבוצה הייתה בלה חזן. ככה אני מתאר את המפגש עם קבוצת הבנות בספרי "גשר של נייר": "הקבוצה שלנו הייתה מורכבת ברובה מצעירים ורק כמה צעירות. כשערכנו מסיבת ריקודים נערים רקדו עם נערים. בשלב מסוים זה נמאס לנו ורצינו את קרבת המין השני. הוא אומנם היה במרחק כמה קילומטרים מאיתנו אך מה הם כמה קילומטרים כדי להגיע למקום שיש בו צעירות חמודות ואפשר לרקוד איתן. ככה הגענו ל"קבוצת פרומקין" של בלה חזן. היא אומנם מבוגרת מאתנו בשבע שמונה שנים וחברי הקבוצה שלי ראו בה גם מנהיגה וגם יפה. קראנו לה פּרימָהבֶּלה. פגשתי אותה מספר פעמים ורקדנו-טנגו פסאדובלה וגם רומבה". ברטרוספקט מסתבר כי "קבוצת פרומקין" הייתה באותו כפר במרחק קטן מאוד מן פנימיה שלנו, חלק ממחנה "אודים". גם בגיל לא היה הבדל גדול. היו ביננו צעירים בני 19 ובלה הייתה בת 23. כן התברר כי בנות "קבוצת פרומקין" הפליגו אתנו לארץ ישראל מנמל טאראנטו בנובמבר 1945 באותה אונייה "פרינסס קטלין". היינו העלייה הלגאלית האחרונה לארץ ישראל - כפי שצויין אז בעיתון הארץ. לאחר שני ימי קליטה ראשונים בעתלית אנו חברי תנועת "הנוער הציוני" נקלטנו בבית הספר החקלאי במגדיאל, כיום חלק מהוד השרון, והבנות בקיבוץ רמת הכובש במרחק כעשרה ק"מ צפונה. גרעין הקיבוץ נוסד אחרי מלחמת העולם הראשונה בוילנה על-ידי תנועת "החלוץ" תנועת אחות לתנועת "דרור הבונים" שלה השתייכה בלה ואני משער שחלק מחברותיה. בלה הלכה לעולמה מבלי שזכתה בחייה להכרה הראויה לה. אפילו בני משפחתה, כפי שכותב בנה יואל, באחרית דבר, לא השכילו להכיר עד כמה כבירה היא אישיותה, כמה נשגבת היא תעוזתה והנחישות והאנושיות שבה. מאז עברו קרוב ל-80 שנה ובציר הזמן אני פוגש שוב את בלה חזן בצורת ספר שמגיש לי בנה יואל. עולם קטן ומסתובב על צירו ואנו בתוכו.