בעיצומם של ימי "בין המיצרים", בהם אנו מחזקים את הציפייה והאמונה לגאולה ולבניין בית המקדש, קוראים אנו תמיד את הפרשה החותמת את ספר במדבר - פרשת מסעי, "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים על צבאותם". כאשר התורה מפרטת כל מסע ומסע מארבעים ושתים המסעות, "ויסעו ... ויחנו".
מעבר לתמיהתם של כמה ממפרשי התורה (כמו ה'אלשיך' והאור החיים הק'), מדוע נאמר "אלה מסעי" ולא "אלה חניות בני ישראל", שהרי רוב מוחלט של זמן נדודי בני ישראל במדבר היו בני ישראל במצב של חניה, ולא במסע;
ישנה לכאורה תמיהה בולטת יותר בלשון הכתוב, עליה מתעכב אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן-ערוך: מדוע נאמר "אלה מסעי .. אשר יצאו מארץ מצרים?" הרי רק המסע הראשון היה יציאה ממצרים; מרגע שיצאו מרעמסס והגיעו לסוכות, כבר אינם בארץ מצרים, ושאר המסעות הינם מסעות מסוכות לאיתם, ממדבר סין לדפקה, וכיוצא בזה, ואינם מסעות שבהם "יצאו מארץ מצרים"?
בנושא זה ישנו ביאור עמוק ויסודי בתורת החסידות, שיש בו מסר עצום לכל אחד מאיתנו, בחיי היומיום תמיד, ובעיקר בימים אלו של בין המיצרים:
כאשר אדם מתבונן במסע חייו (שהרי כבר אמר הבעל-שם-טוב שלכל יהודי ישנם את אותם "ארבעים ושתים" מסעות בחייו להגיע ל"ארץ העליונה" - ליעוד שליחות חייו בקיום התורה והמצוות ועבודת ה'), לעיתים נוטה הוא לחשוב שישנה כאן "הליכה" ומסע, והתקדמות הדרגתית בעבודתו. שהרי למד יותר תורה, קיים עוד מצוות, אולי גם הוסיף בהידור במצוות והעמיק יותר בתורה;
אך תורת החסידות מבהירה שאין זה נכון: התקדמות שכזו, אף שכמובן כל מצווה וכל לימוד תורה הם עניין נעלה ועצום, אינה אלא עמידה ודריכה במקום; שהרי הוא ממשיך באותו הסדר והמקום שהיה עד עכשיו, כשם שאתמול הוסיף מצווה נוספת על שלשום, כך היום הוא מוסיף על אתמול. אין כאן שינוי ו"נסיעה" אמיתית.
לו הייתה התורה מדגישה את חניות עם ישראל במדבר, ואומרת "אלה חניות בני ישראל", היה ניתן לחשוב שכך הוא סדר העבודה וההתקדמות - כשם שנסעו מסוכות לאיתם אתמול, כך נסעו היום מאיתם ל"פי החרות", ומחר מפי החרות ל"מרה". בכל יום ישנה עוד התקדמות ל"תחנה נוספת", שהיא כמובן עוד עלייה ועוד צעד קטן של התקרבות לעבר היעד.
אך האמת היא שלא זו עיקר הכוונה האלוקית במסע של כל יהודי בחייו. עיקר העבודה איננו ה"חניה" הבאה, וההתקדמות היחסית, העבודה היא ה"ויסעו מ..":
חז"ל אמרו "בכל דור ודור (ואדמו"ר הזקן מדגיש שהכוונה ל"בכל יום ויום") חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". היציאה מ"מצרים", מ"מיצרים" והגבלות שיש לכל אחד בחייו, כמו הגבלות של הרגלים אישיים, הגבלות הסביבה, ואפילו לפעמים הגבלות הטבע - היא עיקר עבודת ה' היומיומית של יהודי. "לנסוע", לעזוב לגמרי, את המקום ואת ה"מצרים" שבו היה קודם, לשבור את ההגבלות ולהשתחרר מהם, כדי לפעול ולעבוד את ה' באופן נעלה הרבה יותר.
לכן כל המסעות של עם ישראל במדבר נקראים "אשר יצאו מארץ מצרים", התכלית אינה להגיע לכל אחת מהארבעים ושתים החניות בפני עצמן, התכלית היא לצאת מה"מצרים" שבכל אחת מהחניות, לנסוע מהם לגמרי, להשתחרר לחלוטין מעוד ועוד הגבלות, רק כך אפשר להגיע בסוף לארץ-ישראל. כל חניה כזאת אינה אלא אתגר נוסף, שכאשר מתגברים עליו, הוא "מקפצה" שעל-ידה ניתן לעלות מעלה הרבה יותר, אלו אינן חניות אלא מסעות, "אלה מסעי"! "נסיעה" ועליה אמיתית שאינה בערך כלל למצב הקודם.
יתרה מכך אומרת תורת החסידות, בעומק יותר: הרי חלק מאותן חניות היו, כפי שאומרים חז"ל "בתרעומת", וכפי שמביא רש"י בפירושו, "כאן הוקרנו, כן חששת את ראשך", חניות שבהן אירעו דברים בלתי רצויים, או גרוע מכך - חניות שבהן נפלו עם ישראל בחטאים חמורים והכעיסו מאוד את הקב"ה.
ואף-על-פי-כן, גם חניות אלו נקראים בלשון הכתוב "אלה מסעי" - אלו מסעות של עלייה עצומה! משום שכל אותן ירידות ורגעים בלתי-רצויים ומכאיבים, אפילו אם נגרמו מחטאיהם של בני-ישראל עצמם, יש בהם כוונה עליונה, שעל-ידם תהיה העלייה גדולה יותר, ה"נסיעה" והבריחה מה"מיצרים" הנוכחיים תיעשה מתוך רצון עז ועוצמתי יותר, וממילא תביא לעלייה גדולה הרבה יותר.
כפי שדרשו על כך חכמינו, "נורא עלילה על בני אדם": לעיתים הקב"ה מסובב "עלילות" שכאלו, שמביאות את האדם למקום שהוא עלול ליפול ולחטוא, ויתכן אף שהוא נופל וחוטא בפועל, אך בסופו של דבר יש בכך כוונה פנימית עמוקה של הקב"ה עצמו, שעל-ידי כך יתעורר בתשובה גדולה הרבה יותר, ויצליח לעלות לרמה גבוהה הרבה יותר.
על כך אומר ישעיה הנביא (ישעיה י"ב, י"ב) "אודך ה' כי אנפת בי": המילה "אנפת" פירושה הייסורים והקשיים הכאובים שמביא לעיתים הקב"ה על האדם, בגשמיות ואף ברוחניות. אך בסופו של דבר יהודי מודה עליהם לקב"ה, כי הוא רואה איך שדווקא על-ידם בסופו של דבר הוא מגיע למקום נעלה הרבה יותר, בגשמיות וברוחניות. כלומר, הם אינם רק 'אמצעי' שעל-ידו מגיעים לעליה, אלא הירידה עצמה בפנימיותה היא היא העלייה, היא ה"מסע" של יציאה ממצרים.
זוהי גם הסיבה שפרשה זו של "אלה מסעי" נקראת תמיד בעיצומם של ימי בין המיצרים: בימים אלו, בהם אנו נזכרים היטב בכל צער וקושי הגלות, הנמשכת כבר אלפיים שנה והופכת קשה ומעיקה וכואבת יותר ויותר, חייבים אנו לזכור ולהזכיר, שלא רק שאין זו התכלית חלילה, אלא גם אין זו "חניה" זמנית שבה אנו רק מחכים למסע הבא; הקושי והכאב הנוכחי הוא הוא המסע הגדול, שכאשר אנו מתגברים על מגבלותיו וקשייו, ועושים כל מאמץ להאיר את החושך שבו, הרי הוא מרים אותנו מעלה מעלה, אל הגאולה האמיתית והשלימה.
ימי בין המיצרים הם ההזדמנות הגדולה ושיאו של המסע, שבהם ניתן להפוך ברגע אחד את הכאב והקושי שבהם לעליה הגדולה ביותר. אלו הימים המסוגלים ביותר לבצע סוף-סוף את ה"מכה בפטיש", לשבור את ה"מיצרים" של "בין המיצרים" ולהביא לימות המשיח בפועל ממש.
אחת הדרכים העיקריות לעשות זאת בימים אלו, יחד עם הגברת הציפייה, התפילה והפעולות לזירוז הגאולה, היא, כפי שלימד אותנו הרבי, על-ידי לימוד הלכות בית המקדש. כפי שנאמר במדרש, שאמר הקב"ה ליחזקאל הנביא, שהמצווה "ועשו לי מקדש" איננה 'בטלה' חלילה עד ביאת המשיח, אלא חובה לקיים בפועל את מצוות בניין המקדש בימים אלו על-ידי לימוד הלכותיו, ובכך "אין בניין ביתי בטל"!
כאשר בימים אלו נלמד את הלכות בית המקדש, נעסוק בתורת הגאולה ובהגברת הציפיה לגאולה, יחד עם זיכוי עוד יהודי ועוד יהודי במצוות נוספות, שישתחרר אף הוא מ"מיצרים" והגבלות רוחניות וגשמיות - נזכה בקרוב ממש לראות את ה"אודך ה' כי אנפת בי" האמיתי, שיתקיים בגאולה האמיתית והשלימה, אז נראה כולנו איך כל הקושי והכאב של ימים אלו, בפרט מה שעובר עם ישראל בשנה האחרונה, הכל מוליך ומביא ומעלה לעליה הגדולה והנפלאה - גאולה אמיתית ושלימה, שבה יהיה "אך טוב לישראל", ו"הטובה תהא מושפעת הרבה ... ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".