בינואר 1943 ירדו 20 בחורים וארבע בחורות לנקודה החדשה מול בית חנון. השטח היה מבותר ומחסור במים העיק על החברים. בסיועו של פרופ' ליאו פיקרד, ולאחר חישובים וסיורים בשטח, נקבע מקום לקידוח מים עמוק והוא לא איכזב. לאחר מכן נחפרו עוד כמה בארות שהפכו למקור המים "לקו המים" לנגב.
בהמשך לקטע זה מביא שלום לנדס קטעים מיומנו של י' ויץ המספר על המשא-ומתן עם הערבים על רכישות קרקע נוספות באזור והמשך חיפושי המים. ניסיונות ההגעה של החברים מהמרכז לאתר החדש, שכונה "קומפאני" על-ידי הערבים, היו לקרבות ממש בהידחקות לאוטובוס שיצא מיפו והירידה ממנו בלב הכפר בית חנון.
משם היה על החברים לצעוד ברגל עד לבאר הקידוח הגדולה ולפוש מעט כשהם מותשים ממשקל המשא שעל גבם שכלל מזון יבש, עיתונות, חומרי עץ ועוד. בית חנון הערבית נראתה בעיני המתיישבים ככפר בעל מבנים שטוחים, אפורים וסמטאות צרות ומלוכלכות.
על 20 אלף הדונם של הכפר החלו סוחרים עשירים מרמלה לנטוע פרדסים. אולם האירועים הביטחוניים אילצו אותם למכור את הקרקעות לקק"ל שיצרה שם גוש של 2000 דונם עבור התיישבות יהודית חדשה. עד מלחמת יום הכיפורים הפריד תלם עמוק בלבד בין ניר עם לבית חנון.
הגדר החשמלית שהוצבה לאחר המלחמה הפסיקה את ההברחות והגניבות ושימשה בסיס לחומה ולגדר המודרנית המצוידת באמצעי ראייה שנפרצה לצערנו בטבח אוקטובר 2023.
הסופר משווה בין הנזקים שנגרמו לקיבוץ עקב התקפות וקסמים לחורבן והרס הקהילות היהודיות באירופה והקורא חש כי לנדס מצטער על אלה שנותרו טרף לנאצים באירופה במקום לבוא לארץ-ישראל וליישב הנגב.