נמקד את הקושי. חקירה של כל המהלכים שהובילו לאסון כוללת שאלות כמו ״האם ההינתקות הייתה מהלך סביר״. זו שאלה שאפשר להקדיש לה ועדת חקירה נפרדת, שתבחן את דרכי קבלת ההחלטות, הנימוקים בעד ונגד, ההתראות שהיו או לא היו מפני תוצאות קשות, הלחצים הבינלאומיים ברקע, האילוצים שנכפו על הממשלה, ועוד ועוד. כמובן, אם יתברר שההינתקות היא שורש הבעיה, שבדרך להינתקות כבר היה מונח הזרע שממנו צמחה הטרגדיה של 7 באוקטובר, נוכל להצביע על אשם ראשון: אריאל שרון.
זה כמובן לא נגמר בהינתקות, כי הרבה שנים חלפו מאז ההינתקות. מה עשתה הממשלה מאז? האם פעלה כראוי לנוכח מה שהתחולל בעזה, הבחירות הפלשתיניות, תחת לחץ אמריקני, עליית כוחו של חמאס, בכוח הזרוע, תחילת הרוטינה החוזרת של סיבובי אלימות, מימי שלהי ממשלת אולמרט ועד ימינו, הנסיונות לבודד את חמאס, לסגור את עזה, להרתיע, להפעיל לחץ בינלאומי, לתת שוחד כספי, להפעיל מדיניות של מקלות וגזרים, בתקווה להכלה והרתעה. גם כל השנים האלה מצדיקות חקירה ארוכה. ממשלות באו, ממשלות הלכו, ברק היה שר ביטחון, גנץ היה, ליברמן, בנט, לבני הייתה שרת חוץ, לפיד היה, ישראל כ״ץ. והיה כמובן נתניהו. האם הוצעו לו חלופות שדחה, ומדוע דחה אותן, והאם הדחייה הייתה סבירה - ורק בדיעבד נראית לא סבירה - או שהדחייה הייתה לא סבירה כבר בזמן אמת. והאם הדחייה - אם הייתה כזאת - נעשתה מסיבה עניינית, או בגלל אילוצים פוליטיים. ועוד ועוד. הנה, כבר עוד ועדת חקירה. שנייה לפחות.
לא נמנה את כולן, אבל יש עוד הרבה נושאים שצריך לחקור, שכל אחד מהם יכול להחזיק ועדה לכמה חודשים, או שנים. כמו בניין הכוח של צה״ל בסביבות עזה, כמו תעדוף משאבי המודיעין, כמו האסטרטגיה ביסוד הקמת הגדר, כמו ההחלטות על פרישת הכוחות, אילוצי כוח האדם, ההתראות שהתקבלו וזכו או לא זכו לקשב. הערכת המודיעין הלקויה מחייבת חקירה. הערכות צה״ל למגננה, וכשלונו בתחילת מתקפת הנגד, מחייבות חקירה.
מדובר בהיקף של שאלות שוועדת חקירה תידרש לשנים ארוכות כדי לחקור אותן. עבודה להיסטוריונים, ולא למי שצריך לספק תשובות סבירות בזמן סביר, שמטרתן לשפר את התפקוד המדינתי. הנה, כאן נכנסת השאלה מה תכליתה של ועדת חקירה ממלכתית, שגם היא מחייבת בירור ודיוק. באופן גס יש שתי תשובות אפשריות על השאלה הזאת: האחת - לספק תובנות מעשיות לגורמי המקצוע. השנייה - לספק תשובה לשאלה ״מי אשם״ ובעצם לקבוע באופן מוסמך מה יהיה ״גזר הדין של ההיסטוריה״.
נדמה שכאן טמונים לפחות חלק מהיסודות שהופכים את הדיון על שאלת ועדת החקירה לכל כך יצרית ותוססת. כמובן, ההקשר הפוליטי מתסיס את הדיון, אבל גם אם נסיט אותו הצידה תישאר מחלוקת מהותית.
כי חלק ניכר מאנשי המקצוע, מקבלי ההחלטות, קצינים, מדינאים, פקידים, חוקרים - מביטים בוועדת החקירה ורואים כלי לטיוב קבלת ההחלטות. תבוא ועדה, תאמר שחסרה ביקורת על תוצרי המודיעין, נקים יחידת ״איפכא מסתברא״, נקווה שזה ישפר את המצב. תבוא ועדה, תאמר שישראל לא מחזיקה מספיק מלאים של תחמושת מסוג מסוים, המדינה תפעל לאגור יותר פצצות מתאימות לפעם הבאה, או לייסד גוף שיתכנן טוב יותר את ניהול מאגר הפצצות שבידי ישראל, ושוב נקווה שזה ישפר את המצב.
מול התפקיד החשוב הזה של ועדת חקירה, ישנו גם התפקיד השני, שהוא המעניין יותר את הציבור הרחב. הציבור רוצה ״תשובות״. הציבור רוצה לדעת ״מי אחראי״ או ״מי אשם״. זו ציפיה לא ריאלית, ולא משנה מתי מתחילים לחקור. מי אשם? אברהם אבינו שהביא אותנו לארץ המשונה הזאת. מי אשם? משה רבנו שהחזיר אותנו אליה, או יהושע שכבש אותה, או הרצל, שלא הצליח לשכנע את חבריו לעבור לאוגנדה, או מנחם בגין, שהחזיר את סיני בלי עזה, או יצחק רבין, שהכניס נשק לעזה בהסכמי אוסלו, או שרון, שרצה להתנתק, או נתניהו, שרצה להפריד בין חמאס והרשות הפלשתינית כדי למנוע הקמת מדינה פלשתינית, או מפקד המודיעין שלא הקשיב להתראה של התצפיתניות, או המתכנן שהחליט שגדר תוכל לעצור מתקפה נפשעת.
כל חוליה בשרשרת הארוכה הזאת מחזיקה בפיסה מהאחריות. כל חוליה בשרשרת הזאת יכולה הייתה למנוע את הטרגדיה לו הייתה מתנהלת אחרת (או לפחות החוליות ממנחם בגין והלאה). כל חוליה קיבלה את החלטותיה בלי לדעת שאלה יהיו התוצאות, בהתבסס על נימוקים שמן הסתם נראו סבירים לשעתם. האם בגין טעה כאשר לא התעקש להעביר את סיני למצרים? אולי כן ואולי לא. אין דרך לדעת מה היה קורה לו היה מתעקש יותר. אולי לא היה שלום עם מצרים. אולי עזה הייתה הופכת לגן עדן. אולי שנתיים אחרי ההחלטה ישראל הייתה נאלצת לפלוש למצרים כדי לכבוש את עזה מחדש. אולי, אולי, אולי.
לכן, ועדת חקירה ממלכתית שתנסה להחליף את התהליך הארוך של בירור היסטורי תהיה אכזבה ידועה מראש. המסגור של אופי החקירה יכתיב את המסקנות - והנפגעים יבינו מייד שמסגור אחר היה מכתיב מסקנות אחרות. הם יטענו, אם ל צדק, שהתוצאה נכתבה מראש. הם יטענו, אם ל צדק, שהמעגל צוייר לאחר שהחץ נורה.
מסקנה מעשית? להקים ועדה, ולהוריד ציפיות. לצמצם את מסגרת החקירה. להקים ועדה כדי לזהות תקלות שאפשר לתקן בטווח קצר, כדי ליידע את הציבור על אופי וסיבת ההחלטות שהכתיבו את המדיניות הישראלית, כדי לתת תשובות על שאלות שאפשר לתחום לכמה חודשים, אולי שנים ספורות. להשאיר את ההחלטה מי אשם להיסטוריונים, לזיכרון הקולקטיבי - לציבור.