קראתי בעיון את המכתב של איתי בן-חורין, נעמה שולץ, איתן גינצבורג ושות׳. לא אאריך (מאוד) במילים, אבל הנה כמה מחשבות בכל זאת:
א. החלק של הממשלה, לרבות העומד בראשה, שריו מהימין הקיצוני לגווניו, חברי הכנסת, תומכיהם, חברי המפלגות שלהם בכול המתרחש כאן בשנים האחרונות מוצנע במסמך עד כדי הערת שוליים ממש. "לצד ואחרי אחריות הממשלה", אומרים הכותבים, ומשם ואילך לא מתייחסים לאותה אחריות כלל. זו בחירה אומללה ופחדנית של מי שלא מסוגל לבקר את הממשלה הכי גרועה ומסוכנת בתולדות המדינה, והקו הזה משמש כחוט השדרה הרעיוני הרעוע והשברירי של המסמך כולו. חבל.
ב. ההתעקשות שלא לסמן את מי שקמו על מוסדות המדינה לחרבם - החל בממשלה, דרך המתנחלים, נוער הגבעות שפלש לבסיסים צבאיים, התקשורת הימנית מעמית סגל ועד ערוץ 14 ועוד; ובמקביל, לייצר סימטריה מומצאת ושקרית לחלוטין בין הימין והשמאל - היא אסון. איפה הייתם כשכל זה נקרע וקרס לנגד עיננו בשעה שהממשלה ושריה - שעל אחריותם סירבתם לדון - אישרו ביותר מקריצה שהם בצד של פורעי החוק המורדים ולא בצד של שלטון החוק והצבא? איפה הייתם כשהמשטרה קפצה צוקהארה עם בורג לאחור היישר לים השתיקה בחסות השר איתמר בן-גביר במקום לאכוף את החוק והסדר?
ג. ההקבלה בין המחאה של הימין והמרכז-שמאל נמשכת בניסיון לרמוז לסימטריה בין פלישה לבסיסים לבין הטפה לסרבנות שירות על-רקע ביטול הדמוקרטיה. "לא מתנים את סוגיות השירות/ההתנדבות למילואים, לא נערב אותן במחאה ולא נהיה חלק מגופים שיעשו זאת", כותבים אנשים שחלקם, כמו בן-חורין עצמו, היו בשר מבשרם של ׳אחים לנשק׳ שביום הפקודה לא רק שלא סירבו לשרת, אלא הגיעו בהמוניהם והצילו את המדינה בזמן שהממשלה לא תפקדה. צריך להיות חסר כל בושה ונטול כל מודעות עצמית כדי לייצר את ההקבלה הפושעת הזו - ולהבין פחות מאפס בפוליטיקה כדי לשתף פעולה עימה, כאילו לא נוצרה בבית היוצר של עמית סגל, ינון מגל ושמעון ריקלין.
ד. צה"ל כבר עמוק בתוך השיח הפוליטי. הממשלה - זוכרים אותה? - במלחמה נגדו כבר עשרה חודשים. בין אם אלה ׳רמיזות׳ לבגידה מבפנים, הטלת אחריות מתמשכת על ראשי הצבא במקום על הממשלה, ריבים מתוקשרים בין משתמטים חסרי בושה כמו בן-גביר ומש"קי דת לשעבר כמו שמחה רוטמן לבין אלופי המטכ"ל, ראש השב"כ, וכן הלאה בקבינט או סתם, לקיחת אחריות על הצלחות ושליחת דובר צה"ל לספר על כישלונות מצד ראש הממשלה - כל השיח סביב הצבא הוא פוליטי לעילא. ׳קצין התקפי׳, זוכרים? עוד ועוד מפקדי פיקוד מרכז שמסיימים את התפקיד חבוטים, חלושים, עגומים אחרי התעללות פיזית ונפשית מצד הנהגת המתנחלים, על זה שמעתם? להשאיר את הצבא מחוץ למשחק׳ זו טקטיקה כושלת של מי שעדיין לא הבין איפה הוא חי.
ה. כבר שנים שעבדכם הנאמן אומר, ואני דבק בכך, ש"המרכז הקיצוני" (למען הסר ספק - לא מצביעיו. מנהיגיו כמו בני גנץ, מתן כהנא, או הפרסומאים ואנשי היח"צ כמו בן-חורין) הוא יצור חסר חוליות, חסר ערכים ואידאולוגיה שמתכופף, מתנצל, מתקרנף ונכנע באופן עקבי (זה, בעצם, הדבר הכי עקבי בו: הכניעה) לימין. המסמך הזה, במידה רבה, מסכם הכל. כל הסיפור נראה ונקרא, וסליחה על הדימוי הקשה, כמו אישה מוכה שבן זוגה עשה לה גזלייטינג כה אינטנסיבי עד שאימצה את אמירותיו. זו לא אסטרטגיה, זו לא טקטיקה, זה לא עבד ולא יעבוד לעולם. אף אחד כבר לא קונה את החילי-טרופריזם. יש סיבה לכך שהמחנה הממלכתי דעך תוך עשרה חודשים מ-38 ל-23 מנדטים והליכוד ממשיך להתאושש. הציבור, בניגוד למה שפרסומאים שהבנתם הפוליטית מתמצה בהרמת אצבע לחה ברוח חושבים, אינו מטומטם והוא מזהה זיוף מתנצל ופתטי מקילומטר - ומעדיף, תמיד, את המקור.
ולסיום: העובדה שמסמך שלם כזה נוצר והמילה ׳חטופים׳ לא מופיעה בו פעם אחת אפילו, היא עדות לאובדן דרך מוחלט. טוב היה אם לא בא, אבל אם כבר בא, שיהא זה הסימן למה ׳המרכז׳ הוא המאפשר הגדול ביותר, המסוכן ביותר והמשמעותי ביותר של עליית המשיחיים הפסיכופתים מימין. אבל גנץ היה מאשר: אחרי הכל, אם השמאל שרוצה דמוקרטיה הוא 1, והימין הקיצוני שממש בקטע של אונס אסירים הוא ׳6׳, זה בהחלט 5-4.