מודה ומתוודה: לא עקבתי אחר לוחות הזמנים של אירועי האולימפיאדה. אני מתקשה לעקוב אחר החלטות השופטים הפוסקות מי למדליה ומי למדליה אולי באולימפידה הבאה. אני מסוגל ליהנות מן הגינונים המקדימים לפני פתיחת מאבקי הג'ודו. רק אחרי מפגני הנימוס המבוצעים על-ידי המתחרים והמתחרות נחנכים המאבקים עצמם. כלומר, חילופי המהלומות. אבל נדמה לי כי יש בהם, בגינונים, ערכים חינוכיים הגורמים לצופים להביע את הנאתם במחיאות כפיים.
התחרויות נחשבות לאירועים חשובים מבחינה לאומית. הכוונה לגאווה הלאומית שחשות בעיקר מדינות קטנות. קטנות - מבחינת ההרכב המצומצם של מספר חברי המשלחות. המתחרים יוצאי המדינות הקטנות, קטנות מבחינה גאוגרפית וגודל האוכלוסייה - מודעים לחשיבות אשר בהשגת ניצחון. כלומר, מדליה, ועדיפה מדליית זהב. המנצחים ניצבים נרגשים ושפתותיהם נעות עם נגינת ההמנונים. עבורם, ההשתתפות במשחקי האולימפיאדה מהווה תוספת ניכרת של גאווה לאומית.
הזוכים במדליה אומרים לנו כי עיטורם במדליה, מארד ועד לזהב, הושג בשליחות מטעם ולמען העם וכי חשיבות המדליה מתבטאת בהשמעת ההמנון ובהצגת הדגל לעיני כל. וכן, הרי על פני כדור-הארץ מתגוררים רבים שעוקבים אחר התחרויות וכך הם לומדים את שמותיהן של מדינות קטנות, לעיתים מדינות-איים בלב האוקיאנוסים. ישראל כבר השתלבה באורח שגרתי באירועי האולימפיאדות. למרבה הצער, הרצח של י"א הספורטאים במינכן על-ידי טרוריסטים מוסלמים רק מבליט את אזכור ההשתתפות של ישראל באירוע העולמי. לא בכדי ניכר כי הסיקור העיתונאי הרחב, אפילו הבינלאומי, המלווה את ספורטאנו, נעשה גם עקב היותם נתונים למעקב ביטחוני מאוד צמוד.
בימים אלה מהווה האולימפיאדה גורם חשוב, בייחוד עבור ישראל והישראלים. למדליות שכבר הושגו ולאלה שעוד יושגו כמקווה נועד תפקיד מאוד חשוב: לעומת המלחמה בעזה הגובה קורבנות רבים, משמשות המדליות ציונים לשבח שמשפרים מאוד ומאזנים את מצב הרוח הלאומי. כך כנגד הצער על קורבנות המלחמה. הלוואי והיינו מריעים לספורטאינו גם ללא אזכור של השגים, ללא חגורות הביטחון, אבל המדליות כבר השיגו את היעד: המורל של העם, והמורל עלה, בזכות מי שעוטרו במדליות ועל כך שלוחה להם תודת האומה.