השבוע נחשפנו לדבריו של פרופסור ידוע על (אי) ערך הניצחון במלחמה ועל חריגתו של הרעיון מגבולות המוסר. במהלך השנים צה"ל התייעץ בעיקר עם המומחים הללו ביחס לקוד האתי, והם לא נענו לדרישת הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, לכלול את הניצחון כערך במסמך העקרונות הצה"לי. אבל תפיסת המוסר תלויה בזרמים ואסכולות ובבני האדם המפתחים ומיישמים אותה. האם אנחנו נחשפים למגוון תפיסות בשאלות הקרדינליות הקשורות לקיומנו כאן? עד כמה שזה תלוי באותה קבוצת עלית אינטלקטואלית, התשובה שלילית. מבחינתה, אין לגיטימציה לרעיונות אחרים.
ביום שלישי, י"ז בתמוז, התחילו שלושת השבועות הגורליים שבין הבקעת חומת ירושלים לחורבנה בתשעה באב. בימים אלה אני קורא במדרש רבה למגילת איכה, פרשנויות חז"ל שנאספו בסביבות המאה החמישית לספירה אך כוללות שכבות קדומות יותר. על הפסוק "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וכֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם", דרש התנא זבדי בן לוי: "ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם"... עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה; אמר לו (הקב"ה): אני עושה... עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה; אמר לו הקב"ה: אני עושה... עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה; אמר לו הקב"ה: אני עושה...".
המדרש מדבר על תפיסת הביטחון בארבעה דורות. דוד המלך נלחם בעצמו; שאר המלכים עשו פחות והסתמכו יותר על עזרת שמים. המדרש מהלל את תפיסת הביטחון של דוד שלא המתין לאויביו ולא "הטיל" על האל את מה שחיילי ישראל צריכים לעשות בעצמם. מה שבמחשבה דתית ראשונית נראה ההפך, מוצג כאן בבירור: ככל שמסתמכים יותר על הנס, נחשב הדבר לירידה בעוצמה הרוחנית של הדור. אלוהים מצפה מהאדם לקחת את גורלו בידיו, ואז יבוא לעזרו. ואכן, כך הייתה קריאת הקרב של חיילי דוד: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ, וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו".
אך המדרש שולח אותנו לקרוא את כל הפסוקים הקשורים לדוקטרינת דוד: "מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה... וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ... אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם, וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם, יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי... תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי... וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף, וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם. יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ... וְאֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל פְּנֵי רוּחַ, כְּטִיט חוּצוֹת אֲרִיקֵם...". דוד מתגאה שהשפיל את אויביו ומחץ אותם באופן שלא יכלו לקום. מדוע אינו מסתפק בהרחקת הסכנה ובהגנה? התפיסות המערביות (בעיקר אלה השולטות באקדמיה) מניחות שאויב שהפסיד בקרב או מבין שיש מולו כוח חזק יותר, יעדיף לשאת ולתת על תנאי הכניעה ולהביא לסיום המלחמה כדי למנוע הרג ונזק מיותרים לו ולארצו. אלו תפיסות המניחות שהבסיס הרציונלי של שני הצדדים דומה.
המזרח התיכון הוא ערש הציוויליזציה האנושית, התפיסות המחשבתיות כאן הן בנות אלפי שנים, ואינן מצייתות בהכרח לכללי המוסר המערביים. במזרח התיכון "אדמה" נחשבת יותר מ"אדם" ולכן שווה לשפוך עליה "דם". גם תפיסת הזמן שונה: הרצון לפתור בעיות וסכסוכים כאן ועכשיו אינו קיים באותו האופן. המונח "פתרון" הוא מונח מערבי הקשור לתפיסה הסיבתית מאריסטו ועד ימינו: לכל תופעה יש סיבה, ואם נדע את הסיבה לבעיה, נוכל לפתור אותה. ובכן, במזרח התיכון, לא לכול בעיה יש סיבה ברורה, ואם יש, מניחים אותה להיפתר עם הזמן לטוב ולמוטב, בתוך שנה או אלף שנים, ולעיתים לעולם לא.
כללי האזור, כפי שנוסחו בדם וחורבן במשך אלפי שנים, מדברים על הכנעה מוחלטת של האויב, שחייב להבין ולהפנים שמי שניצח אותו חזק ממנו לאין שיעור ויכול לקחת את חייו כשירצה. גדול המזרחנים במאה העשרים, ברנרד לואיס, הכיר היטב את ההיסטוריה הארוכה של המזרח התיכון. ביקורתו על מלחמות ישראל הייתה שלא הכנענו את האויב ללא אפשרות תקומה. לדבריו, האויב חייב לדעת שהוא עומד למות, ורק לאחר מכן, אם רוצים, אפשר לחוס על חייו.
גדול מצביאינו, יהושע בן נון, מקבל מידע כי חמישה מלכים שנלחמו נגדו נחבאים במערה במקדה שבשפלת יהודה. הוא מוציא את המלכים ואז קורא לאנשיו: "וַיֹּאמֶר אֶל קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הֶהָלְכוּא (שהלכו) אִתּוֹ: קִרְבוּ, שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה! וַיִּקְרְבוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת רַגְלֵיהֶם עַל צַוְּארֵיהֶם. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ: אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחָתּוּ, חִזְקוּ וְאִמְצוּ! כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם. וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם, וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים...".
כשפתחו את קברו של מלך מצרים מהמאה ה-14 לפנה"ס, תות ענח-אמון, גילו שעל סנדליו חרותים דמויות אויביו ותשע קשתות שייצגו את תשע הפרובינקיות שמצרים שלטה עליהן. בכל פעם שהמלך הלך, הוא דרך על אויביו. הרגל היא סמל לריבונות. כך לימד משה, רבו של יהושע: "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ, לָכֶם יִהְיֶה...". יהושע מלמד את קציניו, שהניצחון אינו מסתכם בהבסת האויבים אלא בהמחשה שחייהם נתונים בידי מנצחיהם. יתרה מזו, הוא מצווה לפרסם זאת בכל האזור כדי לנסוך מורך בלב מי שעדיין משתעשע במחשבה להילחם בו.
אבל הניצחון המוחלט אינו מסתכם בהרג אויבינו והחרבת יישוביהם. הצופן העתיק של האזור מלמד, שההמחשה העמוקה ביותר לתבוסת האויב היא לקיחת אדמה ממנו. יש פה הצהרה: מקום שישמש בסיס לטבח והרג יהודים, ייהרס וייהפך לשטח ישראלי. ההיסטוריה הקרובה הראתה, שכל מקום שנסוגונו ממנו הפך לכַן שיגור של הרג ודם נגדנו. גם במלחמה הנוכחית אפשר לראות בפירוש שסממני הריבונות שצה"ל משליט ברצועת עזה הם הכואבים ביותר לאויבינו: דגלים, כבישים, משלטים, וכולנו תקווה שבעתיד נראה גם יישובים ישראלים.
זו לא "נקמה" במובנה הנמוך, הוצאת קיטור ותשובה לתסכול על הטבח שאויבינו עשו. זו תפיסה מוסרית שונה, והבנה עמוקה של חוקי האזור העתיקים, שכדי למנוע את המלחמה הבאה ואובדן חיים רבים בהמשך, יש לפעול בנחישות ובהחלטיות כבר עכשיו, לנטוע בלב אויבינו את ההכרה שאין להם אפשרות להיחלץ חיים מהמלחמה בנו. יתרה מזו, כל מלחמה תגרום להם להפסד מוחשי של אדמה. זו תמצית רעיון "קיר הברזל" שז'בוטינסקי דיבר עליו עוד ב-1923. רק כשאויבינו יבינו לחלוטין שאין תקווה להביס אותנו ("ניצחון מוחלט"), אולי ישלימו עם קיומנו. את זה אפשר להשיג באופן יעיל ומוסרי יותר באמצעות ערך הניצחון. "וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". בהחלט.