שר האוצר בצלאל סמוטריץ' טען כי "מצ"ח... מונחים (על-ידי הפרקליטות הצבאית) להתקשר טלפונית למחבלי נוח'בה... ששוחררו משדה תימן וחזרו לעזה, כדי... לשאול אותם האם אתם רוצים להתלונן על דברים שעברתם בתקופת המאסר".
דובר צה"ל טען שלא מדובר במחבלי נוח'בה אלא ב"עזתים בעלי קשרים כלשהם לחמאס, שלא מעורבים באופן ישיר בפעולות הטרור של הארגון" (כלומר, חמאסניקים-לייט); שאומנם מדובר ב"עצירים שלא נוקו מחשד" אבל "נשקפת מהם מסוכנות נמוכה בלבד"; שמטרת ההתקשרויות היא למנוע פתיחת חקירה בנושא בהאג; ש"חוקרי מצ"ח הונחו להתקשר לעצירים ששוחררו ותלונותיהם התפרסמו בתפוצה רחבה"; ושבפועל "נענתה שיחה אחת בלבד".
דובר צה"ל אכן מפריך את טענתו של סמוטריץ' שמדובר במחבלי נוח'בה, אבל נשאלת השאלה מי בצבא סבור שיש אפילו אחד מהעזתים שמתקשרים אליהם כדי לשאול "איך טיפלו בכם במעצר" שלא יאמר שעינו אותו? ומי בפרקליטות הצבאית מאמין שהעזתי שיאמר בטלפון שעינו אותו, גם יסכים לבוא לבית משפט צבאי בישראל כדי למסור עדות? והכי חשוב, מיהו אותו פרקליט צבאי בכיר שמאמין שכתוצאה מהטלפונים האלו, בהאג יהיו שבעי רצון?
הבהרת דובר צה"ל אכן סותרת את טענתו של סמוטריץ' שמדובר בנוח'בות, אבל מאששת שצה"ל שחרר חמאסניקים שכנראה אינם לוחמי נוח'בה, ומאשרת שצה"ל מתקשר אליהם כדי לבדוק אם עינו אותם. השאלה האמיתית שצריכה להישאל אפוא היא לא מי הפרקליט התמהוני שניסח את מדיניות "טלפון לעזתים" ולא מי הדובר הלץ שניסח את התגובה הזו, אלא מיהם המפקדים שממשיכים להעסיק את האנשים הלא כשירים האלו.