יש סברה כי הומור הוא חומר כה מיוחד שלא ניתן לתרגם אותו לשפות אחרות והוא יכול לשמש רק לצורכי פנים - בשונה מספרים פילוסופיים, רומנים, דרמות. הומור לא מיועד לתרגום, כמו, נגיד, תשבצים. בפועל יש כמה סוגים של הומור. הומור שמבוסס על משחקי מילים אכן לא ניתן לתרגם - כמו הבדיחות העבריות אותן מצאתי באחרונה ברשתות החברתיות. אם מישהו רכב על סוס ועזב, אז הוא פרש או לא? תמיד כשאומרים לי שאני כוכב אני ישר מאדים. חיפשתי את עצמי בוויקיפדיה ולא מצאתי. מרגיש חסר ערך. שקלתי הרבה לפני שהחלטתי לעשות דיאטה. והנה עוד כמה כפלי לשון בעברית הוא מכר כבר את האוטו שלו? - לא, זה יקרה רק מחר. פוליטיקאי שיחרר איזה אמירה שערורייתית. ברשת החברתית אחד תוהה "הוא על הכדור?", בכוונה לכדור-הארץ. שני עונה לו "כן, על כדורים". יש ברוסית בדיחה מטורפת, מסִדרת הבדיחות על גיבורי מלחמת האזרחים של רוסיה (שנת 1919) על מפקד החטיבה האגדי צַ’פַייֵב והשליש שלו פֵּטְקַה. האחרון יושב ליד שולחן וכותב משהו. המח"ט צַ’פַייֵב: "מה אתה כותב?" פֵּטְקַה: "אופרה". "על מי?", "עליך, על הפוליטרוק פוּרְמַנוֹב ועל אַנְקַה המַקלֵעַנית". "למה אתה לא כותב גם על עצמך?". "האוֹפּר ביקש שאכתוב לו רק עליכם". ברוסית בנטייה מסוית למילה "אופרה" יש שתי משמעויות: יצירה מוזיקלית, וקצין המשטרה החשאית. ובכן, את כל הבדיחות האלה אי-אפשר לתרגם לשפות אחרות. ויש הומור מסוג אחר, שמובן לכולם, שבנוי על הדברים שמאחדים את כל האוכלוסיות, ודוברי שפות שונות. יש דברים שהם משותפים לכול העמים - לא משנה צבע עור, דת, גזע, או מזג האוויר במדינתם. סדנא דארעא חד הוא. בכל שפה יבינו את הבדיחה: אם הדשא אצל השכן ירוק יותר אז סביר להניח שגם חשבון המים אצלו גדול יותר. בדיחה "בינלאומית" נוספת: המנתח שכח את שעון היד שלו בבטנו של המנותח, ובבירור בוועדה הסביר שעשה זאת כמאמין שהזמן מרפא. עוד מאותו הסוג של הבדיחות הבינלאומיות: לפינוקיו כשהוא משקר - גדל האף; לפוליטיקאים שלנו כשהם משקרים, גדל חשבון הבנק. - מדוע החלטת לרוץ בבחירות הארציות? - אתה לא רואה מה עושים נבחרי הציבור? השחיתות משתוללת, הם גונבים, מסדרים למשפחה ג’ובים, נהנים מהחיים, ולא אכפת להם ממצוקתם של הנזקקים. - אתה רוצה להילחם בזה? - לא, אני רוצה להשתתף. בימים אלה אני כותב קומדיה ויש בה בדיחה בה אני יכול להשתמש בשתי הגרסאות של המחזה - בעברית וברוסית. הגיבור לא מרוצה מאיזה מהלך של דמות בשם בי"ם (הלא היא - הבינה המלאכותית), וזורק במרירות "חבל שבחרנו לפתח בינה מלאכותית, עדיף היה לקדם את בינתם של הכלבים, הסוסים, והגורילות". הגיבור השני מתעניין "למה דילגת על החתולים?". הראשון עונה: "הם כבר חכמים יותר מבני האדם." יש בדיחות שמעוררות צחוק בכך שהקהל יורד לדעתו של הגיבור - וצוחק על המחשבות שלו, על טיפשותו, על אטימותו. הנה בדיחה ישראלית לכאורה גזענית. הבדרן מספר: "הייתי בניו-יורק, ראיתי שם מלא אתיופים...", והקהל צוחק. זו לא בדיחה גזענית כי הקהל צוחק לא על האתיופים אלא על הבדרן שלא מבדיל בין העולים מאתיופיה לאפרו-אמריקנים. הקהל מרגיש עצמו חכם יותר מהדמות שהבדרן מציג על הבמה. קהל צוחק כאשר הוא מזדהה עם הגיבור, גם בדברים שבעצמו היה מתבייש להודות בהם. כל ההומור של מיסטר בין, רואן אטקינסון בנוי על זה. במעשיו, בקונצים, בתרגילים, הוא גורם לאנשים לרדת למישורים העמוקים בליבם, שלפני כן לא העזו להסתכל בהם. בין הבדיחות שלא בנויות על משחקי המילים יש כאלה שבכל זאת לא ניתן לתרגם לשפות אחרות, לייצא אותן לעמים אחרים. הן קשורות קשר הדוק למציאות מיוחדת של מדינה, לנסיבות שקיימות רק במדינה זאת. המחברים של בדיחות כאלו מנצלים את המנטליות המיוחדת של בני עמם. זמן קצר אחרי עלייתי ארצה, ביום העצמאות הראשון שלי כאן, ראיתי בטלוויזיה את המערכון הנצחי של הגששים "חתונת הדמים". לבת של דוקטור פּוֹלַק קוראים "עצמאותה" מכיוון שהיא נולדה ביום העצמאות. זה יכול לעורר חיוך קל אצל כל אחד. המשפט הבא של "בן האחות" פוּאַד גרם לקהל באולם לפרוץ בצחוק קולני: "אז מה? אם אני נולדתי ביום ירושלים אז השם שלי יהורם גאון?". את זה הבנתי בערבון מוגבל: כנראה - אמרתי לעצמי - יהורם הזה הוא פרסונה מוכרת וקשורה איכשהו לירושלים. כעבור מספר חודשים למדתי שמדובר בזמר דגול שקשור לירושלים. אבל יש אצל הגששים המון דברים שלקח לי זמן להבין. עד כה זאת הייתה הקדמה ועכשיו אני ניגש לעיקר. ברצוני לערוך בעזרתכם (וברשותכם) ניסוי סוציולוגי-אומנותי: לבדוק האם בדיחה מסוימת שנחשבת לשייכת לעם אחד בלבד - יכולה "לעבוד" גם אצל עם שונה לגמרי. מדובר במערכון של סאטיריקן רוסי בשם מיכאיל זְ’בַנֵצְקִי, אשר נפטר לפני ארבע שנים. בברה"מ לשעבר הוא נחשב לקומיקאי ויוצר חשוב ביותר. זְ’בַנֵצְקִי כתב מערכונים לטובי הבדרנים, בראשם - אַרְקַדִי רַייקִין הענקי ולצמד המפורסם ביותר בבריה"מ לשעבר רוֹמַן קַרְצֵב וויקְטוֹר אִילְצֵ’נְקוֹ. גם בעצמו השמיע את המערכונים מהבמות הגדולות ביותר. הוא ביקר מספר פעמים בארץ, מילא כאן אולמות גדולים - אך לא העז אפילו פעם אחת להופיע בפני קהל דוברי העברית. מדוע? הוא היה בטוח שבישראל לא יבינו את הבדיחות שלו, אותן מאפיינים מחשבה עמוקה, פילוסופיה, חוכמה והבנת אורח החיים של הרוסים. וכולם בסביבתו הסכימו איתו. הוא בעצמו סיפר שכשביקר בארצות הברית אמרגנו ניסה לארגן לו הופעה בשפה האנגלית, וסידר לו פגישה עם מפיק חשוב מאוד. המפיק קרא (בתרגום לאנגלית, כמובן) את המערכון המפורסם והטוב ביותר שלו - ולא הבין כלום. שוב ושוב שאל "זה מצחיק? אנשים צוחקים על זה? זה מה שממלא אולמות?", וסירב לשתף פעולה. המערכון שז’בנצקי ניסה "למכור" לאמריקנים הוא לדעת כולם באמת הטוב שביצירותיו, המפורסם ביותר, הוא כבש את ליבו של הקהל הרוסי. האם הוא מהסוג שרק אלה שחיים ברוסיה יכולים להבין אותו? עכשיו אבדוק מולכם, קוראים יקרים. המערכון נמשך כחמש דקות ומכיל משפט בודד בלבד, עליו הבדרן חוזר שוב ושוב. הנה המשפט היחיד של המערכון שנחשב לטוב ביותר בעולם הבידור הרוסי בחצי השני של המאה ה-20, וגם בתחילת המאה ה-21. כמעט ולא נגעתי, רק שיניתי את המילה "רובל" ל"שקל" - כמתבקש לצורך הניסוי: אתמול ראיתי אותם גדולים מאוד, אבל הם היו בחמישה שקלים, היום הם בשלושה שקלים, אבל קטנים מאוד. אחרי פאוזה קצרה הבדרן חוזר על המשפט: "אתמול הם היו גדולים מאוד, אבל היו בחמישה שקלים, היום הם בשלושה שקלים, אבל קטנטונים". שוב פאוזה, במהלכה אנחנו מרגישים שהאיש אחוז רגשות מנוגדים - חרטה, צער, היסוס. ושוב: "היום הם בשלושה שקלים, אבל קטנים, אתמול הם היו גדולים, אבל בחמישה שקלים". הקהל תחילה יושב מתוח, אחר כך מתחיל לצחוק, בהמשך זוחל על הרצפה, ובסוף מחזיק את בטן עם דמעות בעיניים. אולי רק בדיעבד הקהל מפנים שבעצם זה סיפור טרגי על איש קטן שנסיבות חייו מכריחות אותו לייסר את עצמו בבחירות מסוג זה, עבורו ההבדל בין חמישה שקלים לשלושה היא בחירה גורלית. מה אתם אומרים - מזדהים עם המערכון?