אופיר ליבשטיין (ראש מועצת שער הנגב) נפל בקרב עם מחבלים בכניסה לביתו שבכפר עזה בסביבות השעה שמונה בבוקר. אביב, הבן הבכור של ורד ואופיר ליבשטיין, יצא החוצה, ראה את אבא שלו הרוג, לקח ממנו את הנשק שלו ונכנס הביתה להגן על אימא שלו ורד ועל עידן ואורי, האחים הצעירים. ניצן, האח הרביעי בחבורה, היה בן 19 וגר לבדו בשכונת הצעירים בכפר עזה, כ-300 מטר משם.
כשעה קודם לכן דיווחו לורד, אשתו של אופיר ליבשטיין ואמא של ניצן, שהאמא שלה - בלהה אפשטיין - נרצחה בפתח ביתה, כמאה מטר מהבית של הליבשטיינים. נטע אפשטיין, האחיין של ורד ובן דוד של ניצן, נלחם במחבלים, גם הוא בשכונת הצעירים. הוא הסתתר בממ"ד ביחד עם חברה שלו וזרק בחזרה על המחבלים שפלשו לביתו רימונים שהושלכו אל תוך החדר. בסופו של דבר, הוא קפץ על רימון ונהרג תוך שהוא מציל את החיים של החברה שלו. הם היו אמורים להינשא לפני כשלושה חודשים.
בשלב הזה ורד יודעת שאמא שלה, בעלה והאחיין שלה נרצחו.
בשעה 12:45 התקשר ניצן לאמא שלו ורד ואמר לה שהוא נורה דרך דלת הממ"ד שהוא נעל בפני המחבלים שחדרו לביתו והוא שותת דם ברגלו. הוא חסם את הכניסה לממ"ד בפני המחבלים בגופו. ורד הסבירה לו איך לשים חוסם עורקים מאולתר ממגבת. הוא החזיק את דלת הממ"ד נעולה בפני המחבלים שירו בו, חבש את עצמו ושמר על קשר עם המשפחה במשך שעות ארוכות.
במהלך השעות האלו ורד התקשרה לכל מי שהיא יכולה, לצבא ולמשטרה ולכל מי שהכירה, כדי להתחנן שיצילו את ניצן. המחבלים הסתובבו בכפר עזה משעות הבוקר, ניצן שיווע לעזרה, אבל כוחות הביטחון לא הגיעו אליו.
באזור השעה 15:00 ניצן התקשר בפעם האחרונה. הוא אמר שנגמרת לו הסוללה של הטלפון הנייד. כ-45 דקות לאחר מכן השתלט צוות של דובדבן על הבית של ניצן, בו שהו מחבלים במשך כל אותו הזמן. אבל הוא כבר לא היה שם. משלא הגיעו לחלץ אותו בזמן, הוא הצליח למלט את עצמו בתושיה ובגבורה דרך חלון הממ"ד, אבל הוא שתת דם ומת מפצעיו. גופתו נמצאה אחרי יומיים לא רחוק מביתו.
ניצן היה בן 19 במותו, אחרי מכינה, לקראת גיוסו לצה"ל. הוא היה מאוד גאה, בצדק, בכך שהתקבל לשירות צבאי ביחידת מודיעין מיוחדת.
ורד ליבשטיין מספרת על בנה ניצן, "פיצ", שהוא היה נער רגיש, מלא קסם אישי, חכם וערכי, מחובר למשפחה ולחברים ומנהיג מלידה. בחייו הקצרים הוא ידע להתגבר על משברים ויצא מחוזק, צמח והתפתח והפך לגבר של ממש. החברים מכפר הנוער "נירים", מספרים על לא מעט מקרים בהם הוא ממש הציל אותם, והיה לעיתים הדמות המשמעותית ביותר בחייהם, דמות בלתי נשכחת, שנתנה כוח ותקווה לסובבים אותו.
החברים מהמכינה הקדם צבאית, מספרים על נער מיוחד, שכבש אותם מייד, והתנהל בעולם כמי ש"מכתיב את הכללים" אבל תמיד יודע לא לעבור את הגבול יותר מדי.
הוא היה אוהד מושבע של הפועל תל אביב, שהגיע לכל משחק, ששום התחייבות קודמת לא תעמוד בדרכו מול משחק של הפועל, ובחיים לא לבש חולצה צהובה. אהבתו להפועל הייתה חלק משמעותי מחייו.
למרות שדרכו של ניצן לא הייתה תמיד פשוטה, הוא ידע לנצל את היד שהושטה לו ברגעי משבר, לצמוח ו"להוציא מהלימון לימונדה ולהפוך כל אתגר לסיפור טוב". ניצן תמיד הסתכל בגאווה על הדרך שעשה, והמוטו שלו היה "אתה תכתוב את הסיפור שלך". את זה הוא העביר לחברים ולמשפחה.
אנחנו מחוברים אל משפחת ליבשטיין בהרבה מובנים. אופיר ז"ל היה ידיד שלי. חן גיסי היה חבר קרוב שלו. בנו, אביב, הוא חבר נפש של עידודי, האחיין האהוב שלי. ניצן היה החבר הראשון של מיכלי, האחיינית המקסימה שלי. וגם: ניצן הוא זה שהשיג לנוני שלנו את הכרטיס לדרבי סל האחרון שהוא זכה להגיע אליו. הם היו ביחד בקבוצה של חברים אוהדים והוא דאג לכרטיס לנוני שיצא מהצבא למשחק הזה, כי כידוע - הדרבי הוא מעל הכל.
בכניסה לביתו השרוף של ניצן בכפר עזה תלוי צעיף של הפועל. הוא ונוני שלנו מן הסתם יושבים ביחד ביציע האוהדים בשמים בכל פעם שיש משחק ומעודדים ביחד איתנו את הקבוצה האדומה.
ורד, אימא של ניצן, הייתה קצת מודאגת, שמא מדינת ישראל תזכור רק את אבא של ניצן - אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה המוכשר והאהוד של שער הנגב, אבל זכרו של ניצן לא יישמר כראוי לו. הבטחתי לורד, שבכל מקום שאוכל אזכיר גם את ניצן, את סיפור חייו המיוחדים ואת גבורתו. הנה אני מקיים.
זיכרו בבקשה את ניצן ליבשטיין ז"ל, בחור צעיר עם הרבה חלומות, שאיפות ותקוות, ששילם את המחיר הכבד של מלחמת הקיום שלנו וזכותנו להיות עם חופשי בארצנו האהובה והכואבת.