ליבי ליבי לתת היבשת ההודית שעמוסה לעייפה בכ-1.5 מיליארד בני אדם (ובינינו, מי כבר סופר...) שברובם הגדול אוכלים מהיד לפה, זאת שעה שפרות דשנות מסתובבות בשווקי מומבאי וכלכותה, כשאיש אינו מעז לגעת בהם. ואנחנו יודעים, מה לעשות, רחמנים בני רחמנים גם בעת הזאת של מלחמה מתמשכת ואתרי בנייה שקורסים בהעדר 80,000 עובדים פלשתינים, שבמקום ללכת על מהלך אסטרטגי ולהביא הנה 50,000 אלף עובדים סינים, עובדים מקצועיים מיומנים, תהיה עלותם אשר תהיה, הולכים ומייבאים 2,000 עובדים הודים חסרי מיומנות לחלוטין בענף. האמת? לא אופתע כלל ועיקר אם בבדיקה שטחית ביותר, יתברר כי רובם הגדול לא רק שלא נכנסו מעולם לאתר בנייה ולא הניחו לבנה לרפואה, אלא בילו את זמנם כשוטפי כלים ומנקי שולחנות במסעדות עממיות שבהן אפשר להזמין עוף קארי ברוטב צ'אטני תמורת 50 רופי טבין וטקילין. אולם, וזה אולם גדול, אם זה היה באמת מצחיק היינו צוחקים מלוא הפה, אלא שזה עצוב, עצוב מאוד. חלפו עברו שמונה חודשים תמימים מאז אירועי 7 באוקטובר ומאז היעדרותם של כ-76 אלף עובדים פלשתינים מאתרי הבנייה. כל כותרות העיתונים ואמצעי התקשורת זועקות "הביאו עובדים זרים מיד!" ובכנסת ישראל אף פועלת ועדה מיוחדת שהוקמה לשם כך. והתוצאה? ובכן, על-פי פרסומים לא זרים בעליל, יוצאו עד כה בדרכים שונות ומשונות כ-15 אלף עובדים זרים ברוטו, אלא שבפועל ה"נטו", כלומר עובדים שהינם באמת מיומנים נמוך בהרבה. אין ספק. העלות של עובדים מיומנים, קל וחומר סינים, גבוה הרבה יותר ושכרו של עובד סיני מיומן, לדוגמה, עשוי להגיע במקרים מסוימים עד לשכר של איש הייטק, כלומר עשרות אלפי שקלים לחודש. גם שכרם של עובדים מיומנים מולדבים יקר הרבה יותר לעומת מדינות עולם רביעי דוגמת הודו או סרי לנקה. זוהי, לפרוטוקול, השקעה גדולה ביותר, אולם היא שווה כל אגורה. על כל יום שחולף עם אלפי אתרי בנייה סגורים או במקרה הטוב מגמגמים, משלם ענף הבנייה ומשלם המשק הישראלי מחיר גבוה פי כמה וכמה. הסיטואציה ההזויה בה מאות רבות (ובהמשך אלפי) קבלנים עומדים בפני שוקת שבורה, אינם מסוגלים לקדם את בניית הפרויקטים, הבנקים רודפים אחריהם מחד-גיסא ללא רחם בשל הפיגורים ואי היכולת לעמוד בהחזר המימון, כשמאידך-גיסא לקוחות הקצה דורשים פיצויים אסטרונומיים עקב הפיגור המתמשך, תהפוך בסופו של דבר לחרב פיפיות שתאיים, תרתי משמע, לא רק על יציבות ענף הנדל"ן, אלא על יציבות כלכלת ישראל ובסופו של דבר תגיע גם כן לאותם בנקים שבעים ומדושנים דוגמת הפרות של תת-היבשת ההודית. ואם נוסיף לכך את בעיית הבעיות של התייקרות מוצרי הבנייה עקב החרם הטורקי והמצור דה פקטו מטילים החותים התימנים על מיצרי באב אל מנדב שבים סוף, כמו גם את העובדה שלמרות ועל אף המלחמה, מקבלי ההחלטות בענף הנדל"ן לא הטמיעו כלל את גודל השעה, נבין תחת איזו שוקת שבורה אנו מצויים. צריך להבין, המצב של הקבלנים קשה ובאין ברירה כדי לעמוד בהתחייבויות, רבים מהם נאלצים להעסיק שב"חים כדי לקדם את העבודה ולעמוד בהתחייבויות שלהם. מצב שאף קבלן לא מעוניין להגיע אליו ולהימצא בו מאחר שזאת עבירה פלילית המסכנת את אזרחי ישראל. על כן, כל מה שנותר לנו זה לגייס את אותם אלפיים הודים לטובת מזללות הפאסט פוד שעוד נותרו לפליטה ובמקום לבנות בניינים לטובת הדור הבא של צעירי מדינת ישראל, קל וחומר אותם מאות אלפי חיילים שלחמו עבורנו, נהנה לפחות מנגיסות בעוף קארי מטובל ברוטב צ'אטני, עם שירותים נקיים למשעי וכלי מטבח מבריקים למשעי, כמיטב המסורת הקולוניאלית הבריטית של תת-היבשת ההודית.