"על מה אנחנו יושבים". "האספו". "על זה היה דווה ליבנו ועל אלה חשכו עינינו". "על הר ציון ששמם". קינות ופסוקי תשעה באב מתערבבים לי בראש מדי שנה, כאילו אני עדיין נמצא בבית סבא יוסף בנימין זצ"ל. כאילו לא חלפו שלושים שנה מאז, עת היינו יושבים קבוצת בניו ונכדיו. רובינו צעירים ורווקים הצמאים לקחת עוד ועוד. לא למדנו מספיק, ומה שלמדנו, הוא רק מעט מכל מה שהיה לו לתת לנו ולא לקחנו. מידי ערב הצום אני מוצא את עצמי יושב על רצפת בית הכנסת הקרה עם ספר סגור, מכיר את המילים אחד לאחד, תוצאה של חזרות מרובות על הקינות שנגינתן הולכת ונשכחת. ואיך מוצאים עוד ועוד חורבן בימינו, ומה נספר לדור הבא אחרינו? על אלה אני בוכייה. על הגירוש מגוש-קטיף אי-שם לפני כמעט עשרים שנה. בימי בין המצרים תשס"ה. על אלה אני בוכייה. על משפחות שלמות שנעקרו מבתיהן ואין מושיע. על מטה לחמם שנשבר בבת אחת, ועל הבטחות שלא מומשו עד היום. על החורבן האישי שחוו משפחות שלימות שהתפרקו. אני פוגש אחד כזה מיני כמה שגר היום ביד בנימין. היום, זה ישוב חזק ומבוסס של בני הציונות הדתית אבל אז מי חלם שזה מה שיקרה? על הימים הארוכים בהמתנה למישהו שיבוא ויסביר, למישהו שיבוא לסייע. איש לא בא ואיש לא מצלצל. שרק חלק קטן שהבטיחו ייתנו. אני נזכר ברבנים שלנו כאן בעיר מתרוצצים בין בתי הכנסת משל היו שם חברי ליכוד ולא אנשים פשוטים שניסו לחיות את שגרת חייהם. את השיירות הארוכות ואת הסרטים הכתומים. הייתי עד בחתונה בה הכלה עטתה על עצמה צעיף כתום לאורך כל החופה, ואת ההבטחה של הרב אליהו זצ"ל - "היה לא תהיה". על אלה אני בוכייה. על מלחמת לבנון השנייה לפני שמונה עשרה שנים, באזור ימי בין המצרים של קיץ תשס"ו. על עיר האוהלים של ארקדי גאידמק ועל ההבטחה שחיזבאללה לא יהיה אותו חיזבאללה שהרחקנו אותם מהגבול, ושלימדנו את לבנון כוחה של ישראל מהו. על מבצע צוק איתן אי-שם לפני עשר שנים בימי בין המצרים של קיץ תשע"ד. כתבתי אז יומן מלחמה, והטורים אי-שם בערימת מביט לדורותיו במשרדי מביט, מי יודע? על חטיפת שלושת הנערים ועל התוצאה האיומה. על שיחת הטלפון אותה קיבלתי כשהייתי בעבודה. תגיע. וברגע אחד חיים שלמים מתהפכים. את ההבטחה לכלניות שעוד יפרחו, ואת ההבטחה שיהיה כאן שקט לעוד שנים רבות. את ההבטחה שחמאס כבר לא יהיה אותו חמאס, ושנכונו לנו עוד שנים רבות של שקט. על אלה אני בוכייה. אני בוכייה על קיץ תשפ"ד, ימי בין המצרים של היום. על קרובת משפחה שלי שפונתה מביתה בקריית שמונה לחצי שנה בטבריה, ואז חודש בתל אביב ועכשיו לאשקלון. אין לה מושג מה מתרחש בבית שלה שאותו בכלל תרמה לטובת חיילים שרוצים לישון ולהתקלח. היא עזבה את מקום עבודתה, והיא לא מתכוונת לחזור, רק ביומה האחרון. מבקשת להיקבר ליד בעלה שטמון שם. על בעלי עסקים בעיר שלנו ומחוצה לה, שמדפי החנות שלהם ריקים מכל סחורה בגלל החותים שסגרו את נתיבי השיט. על מטה לחמם שנשבר, על כך שבזמן הקרוב כבר לא יהיה להם מה למכור כי אין סחורה. על חברים מאזור העוטף שמחכים שמשהו ממה שהובטח להם יגיע. על חוסר הוודאות, על חוסר הביטחון שיש להם, ועל שזה לא נגמר. אפילו לא מדברים על סיום. על ילדים שנוסעים ללמוד בבתי ספר מאולתרים, ועל אנשים ללא עבודה, רק עם קצבה קטנה והמון ביורוקרטיה. מסמכים על גבי מסמכים. על חיילים שאני פוגש עם נכות לכל החיים. ביד, ברגל, ובעיקר בלב. הנכות שאיש לא רואה ואיש לא מרגיש. על זוגיות מתפרקת, על משפחה שמתרחקת לא כי היא לא רוצה אלא פשוט לא מבינה. על צלקות שהזמן לא ירפא והכאב לא יעצור. על אלה אני בוכייה. ובבניין ירושלים ננוחם.