היכן היינו כעם לולא תשעה באב? עוצמתה של הנהגה מתבטאת ביכולתה להתייחס לעתיד האומה. מה היה באותו יום קיץ מר ונמהר בשנת 70, עת הלהבות אחזו בהר-הבית ונראו עד לעבר הירדן המזרחי? מלחמת האחים שהתחוללה בירושלים לא הותירה הרבה אהדה והבנה בין חלקי העם; גם לנוכח האויב המסתער הכריעה החשדנות בין הסיעות ושילוב הידיים היה מאוחר מדי.
החיילים הרומאים, מתוסכלים משנות המרד הגדול, מעקשנות היהודים, מהפגיעות המשמעותיות שספגו וגם מהחום הכבד, הוציאו את כעסם ועצביהם על היהודים ועל העיר. כך מדווח יוסף בן מתתיהו: "בעוד המקדש בוער, בזזו החיילים כל דבר שנפל לידיהם והרגו בהמוניהם את מי שתפסו: לא חמלו על קשישים ולא על עוללים ולא הדרו פני נכבדים, אלא המיתו זקנים וטף, כוהנים והדיוטות כאחד... בין שהגנו על עצמם ובין שהתחננו על נפשם... שפעת הדם עלתה אף על שטף האש... הגוויות כיסו כל פיסת קרקע...".
ברחבי העולם היהודי בליל תשעה באב השבוע, יכבו את האור וימנו 1,956 שנים לחורבן הבית, כלומר הספירה היהודית מתחילה משנת 68. אבל אנחנו יודעים בבירור שהחורבן אירע בשנת 70 (כלומר, לפני 1954 שנים). הנה לנו ההבדל בין ספירה "מוסרית" לכרונולוגית. מבחינת חכמינו, בית המקדש חרב שנתיים קודם לשריפתו. אם העם מפולג וכל צד רואה בשני אויב הגרוע מהאויב האמיתי העומד בשער, כי אז אין על מה להגן. הם ביטאו זאת בתלמוד, כשסיפרו שכאשר נכנס הכובש לבית המקדש זחה דעתו והוא התגאה על ניצחונו: "יצאה בת קול ואמרה לו: 'עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת'". התלמוד מתייחס לנבוזראדן, הכובש הבבלי בבית הראשון, אבל די ברור שהתכוונו לתקופתם בבית השני, אלא שהרחיקו עדותם. זה הלקח הראשי מהחורבן!
חורבן המקדש לא היה אירוע דתי אלא גם לאומי. כשקיבלנו את השם ישראל, צורפה הסיבה: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים - וַתּוּכָל!". אלוהים ואנשים, שמים וארץ, מלכות ומקדש. זה עומק החלום של אבינו השלישי: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". על ערש היותנו לעם, סומנה משימתנו ההיסטורית: להיות סולם המחבר שמים וארץ, לעזור לאנושות לטפס במעלה שלביו מחברה חומרנית לחברה מוסרית, שבה יראת השמים מחזקת את הכבוד לסדרים הקיימים אך אינה חוששת מדינמיות ומשינוי, שהרי הסולם אינו סטטי - המלאכים עולים ויורדים בו ויש אחריות הדדית בין העולמות.
חורבן הארץ והיציאה לגלות - תהליך שארך מאות שנים - היוו איום ברור על המשכיות העם. הגלות הראשונה לאחר החורבן הבבלי (586 לפנה"ס) הייתה קצרה במונחים היסטוריים, ואפילו אז החשש להיטמעות והיעלמות העם היו מוחשיים. הגולים על נהר כבר בבבל ראו כיצד עמים שכנים נטמעו בחברה הבבלית ואיבדו את זהותם. הם פנו למנהיגם הרוחני והביעו בפניו את יאושם: "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ". כנראה, חשבו, הם הדור האחרון. לשם כך בא הנביא יחזקאל עם חזון העצמות היבשות, שהבטיח להעלות את העם מהגלות (הקבר הלאומי). פחות מחמישים שנים מאוחר יותר, פורסמה הצהרת כורש שקראה ליהודים לשוב לירושלים.
בפעם השנייה, חכמינו הבינו שתהליך השיקום יימשך זמן רב יותר. בין חורבן הארץ להקמת מדינת ישראל ישנן 1878 שנים. שום עם אחר בהיסטוריה לא מת מבחינה לאומית זמן כה רב, שרד רדיפות, גירושים ושואה איומה שכילתה שליש ממנו, ואז קם לתחייה במולדתו ההיסטורית. לשם כך נדרשה מחשבה ארוכת טווח. עומק מחשבת חכמינו היה לשמר את הגרעין הלאומי באמצעות המעטפת הדתית. אי-אפשר לומר לעם שגלה מארצו ואיבד את שפתו המקורית תוך שהוא מתמודד עם קשיי קיום בלתי רגילים, לזכור מהיכן בא ולאן עתיד לשוב ולקוות שהזיכרון יחזיק מעמד אלפיים שנה. זיכרון כזה מחזיק דור או שניים ואז נשאר רק בספרים שמעטים מכירים. לשם כך יש לחייב את הזיכרון כחובה דתית, חלק משגרת יומו של היהודי בעבודת אלוהיו.
אחד הדברים שהיכו בי בראשית כהונתי כשגריר באיטליה, היה היעדר הקשר הרציף בין האיטלקים לבין האימפריה הרומית שהתקיימה בארצם כאלף שנה. בתודעה האיטלקית שורשי האומה מגיעים בערך לראשית המאה ה-14 עם פרסום יצירת המופת של דנטה אליגיירי, "הקומדיה האלוהית" ב-1300. אז התחילו להתגבש ניצנים זעירים של תודעה לאומית שהלכו והבשילו כ-500 שנה עד לאמצע המאה ה-19 עם איחוד איטליה. האימפריה הרומית אינה חלק מהשורשים של איטליה המודרנית, ואין שום פן בחייהם שמזכיר קשר כזה, למעט בעיני רוחו של מוסוליני שרצה לחדש את ימי האימפריה כחלק מתפיסתו הפשיסטית.
לעומתם, חכמינו הטמיעו את זיכרון ירושלים בכל היבט בחיי העם. מתחת לחופה שברנו כוס ונשבענו לזכור את ירושלים; כך העלינו אותה על ראש שמחתנו. שלוש פעמים ביום התפללנו על בניין ירושלים ושיבת ציון. כיוון התפילה היה לעבר העיר, מחוז כיסופים שדורות רבים לא הכירו במציאות. כשבנו בית, הותירו חלק לא מסויד, סימן לכך שכל עוד הבית הלאומי חרב, גם הבית הפרטי לא שלם. אפילו בברכת המזון הוספנו משהו שלא קיים בברכות מקבילות בעולם. חכמינו תיקנו להודות לאל על המזון אך הוסיפו בקשה לא לשכוח לבנות את ירושלים. כך הטמיעו את התפיסה, שכשם שהאדם הפרטי לא יכול לחיות ללא מזון, גם האומה אינה יכולה לחיות ללא עיר המקדש והמלוכה.
והיה תשעה באב. ביום הזה רוכזו צרותינו ומכותינו בהיסטוריה הארוכה, תוך הצבעה על השורש: חורבן ירושלים והמקדש, היציאה לגלות ואובדן העצמאות. חכמינו העתיקו ליום הזה את עינויי הנפש מיום הכיפורים - צום בן יממה, איסור על נעילת הסנדל, רחיצה וסיכה, והתרחקות מיחסים אינטימיים - שכן אם ההרמוניה בין העם לארצו ולאלוהיו הופרה, ראוי שגם אנחנו נתנהג ונתענה כך עכ"פ פעם בשנה. בכך, הם הקבילו בין חשבון הנפש הפרטי בעשרה בתשרי לחשבון הנפש של האומה בתשעה באב.
הזיכרון המתמיד שימר באופן חי את הגרעין הלאומי, למרות שהיה בתרדמה. וכך, לקראת סוף המאה ה-19, כשהחלו לדבר על שיבה ממשית של העם הביתה לציון, לא היה צריך להסביר הרבה, שכן הכל היה מוכן כקפיץ שנדרך כאלפיים שנה וברגע האמת התפרץ ושינה את ההיסטוריה מגלות לגאולה, מחורבן לתקומה ומאפלה לאור גדול. הדברים נכונים שבעתיים כיום, לנוכח המערכה הקיומית שאנו נמצאים בעיצומה. ראינו כמעט את כל האימפריות, חווינו אסונות גדולים, נדדנו וחיינו בכל מקום בעולם, ויכולנו לכול זה. בעז"ה נתגבר גם על האתגר הנוכחי. העם היהודי הוא הוכחה חיה לתקוות האנושות להיחלץ מצרותיה ולבנות עתיד טוב יותר. נזכור זאת ביתר שאת בתשעה באב השנה. עם ישראל חי.