לא שמדובר בתופעה נדירה באזורנו החבול והמוכה בשיפוטיות יתר. גם היועמ"שית לממשלה בהרב-מיארה שכחה זה מכבר את תפקידה לייעץ ולסייע לממשלה לקיים את החוק, ובאופן אוטומטי, שמא רפלקסיבי־פבלובי, מעמידה את עצמה כמעט בכל עתירה בעמדתם של העותרים נגד הממשלה. מעניין ומפליא הדבר איך מצליחים עורכי דין שנשכרים לאחרונה על-ידי חברי הממשלה לייצוג משפטי פרטי בבג"ץ, למצוא סימוכין שיפוטיים ותימוכין משפטיים לצעדי הממשלה ולהסביר אותה מול שופטי העליון, בה בשעה שמי שמקבלת למטרה זאת משכורת מכבדת מהכספים שלנו, אזרחים משלמי מיסים, אינה מצליחה למצוא צידוקים משפטיים למרבית החלטות הממשלה המותקפות בעתירות לבג"ץ. התשובה פשוטה להפליא: אם לא רוצים, לא מצליחים. ואם אלה הם פני הדברים, ואם זאת התרבות השיפוטית הנפוצה, מה לנו האזרחים כי נלין על הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי ששכחה אולי גם היא את מהות תפקידה, לאור הפרסום השערורייתי על שיחות בירור טלפוניות שנעשו מהפרקליטות הצבאית למחבלים ששוחררו מהכלא הישראלי, כדי להתעניין אצלם בטיב השירות שאותו קיבלו בהיותם כלואים בארץ ולבחון אם בוצעו כלפיהם עבירות על החוק. בדיקת תלונות, ניחא. בירור קובלנות, מובן. ישראל היא מדינת חוק ומשפט ואין על כך חולק. איש אינו רוצה לחיות במדינה שיש בה תוהו ובוהו ואנרכיה. אבל לרוץ במאמצים הרואיים אחרי מחבלים נתעבים המצויים על אדמת אויב כדי לדובב אותם על אפשרויות פוטנציאליות של עבירות שנעשו כלפיהם ובמטרה לקושש מהם משפטים או אמירות שיסייעו לאנשי הפצ"ר להושיב לוחמים בכלא, זאת לא שמירה על שלטון החוק. זאת רדיפה מגמתית רדיקלית המניחה בהנחת עבודה כי כל איש בישראל - בייחוד אם הוא שייך לאזור חיוג הימין ודרומה - הוא בחזקת חשוד ונאשם עד שתוכח חפותו ויש לבער את הרע מקרבנו ולהושיבו מאחורי סורג ובריח תחילה כחשוד, ובהמשך בהארכת מעצר, ואחר כך, יכול להיות שישתחרר מחוסר אשמה, אבל בינתיים לפחות הדהדנו את המסר המוסרי הנעלה והנאצל.

אם היו רשויות האכיפה פועלות רק מתוך נאמנותן לעקרון השמירה על שלטון החוק, היינו שומעים מזמן על הגשת כתבי אישום נגד מחבלי הנוח'בה בגין מעשיהם הנבזים ומעלליהם המזוויעים. אפילו כתב אישום אחד לרפואה לא הוגש עדיין נגד מחבלים. כלום לא בוער ויש זמן למכביר. עשרה חודשים כבר עברו ועדיין יש זמן. בטח שאין זמן להגיש כתב אישום אם הנוגעים בדבר והמופקדים על הנושא עסוקים בקיום תחקירים חוצי גבולות של מרדפים טלפוניים אחרי מחבלים, כדי לשמוע מהם על אופי חוויותיהם במתקני הכליאה הישראלים. ברור שאין פנאי לנסח כתב אישום נגד מחבלים אם הממונים הנכבדים עסוקים בהפקת מעצרי ראווה המוניים של מה שיותר לוחמים בכמה שיותר דרמה, בשביל התמונה כמו שאומרים, על בסיס תלונות של מחבלים נתעבים. איך יהיה זמן?! אם היו הרשויות פועלות רק מכוח רצון לבסס כאן חיים חוקיים וחוקתיים, היו שופטי העליון מאמצים בחום את עמדת מחלקת הבג"צים, שאינה חשודה בימניות יתר, והיו מגלגלים מכל המדרגות את עתירתה החצופה של הרשות הפלשתינית, באמצעות דחייה מהדהדת על הסף. אבל למה שהם יעשו זאת, כבוד שופטי העליון, אם הם עסוקים בעקביות ברמיסת 'זכות העמידה' ולהוטים לפתוח את שערי בית המשפט לכל זב וגנב ולכל צרוע ומחבל. למה שהם ידירו את עיסוקם מבקשתה של הרשות הפלשתינית למחוק חוקים ישראלים, אם הם היו שמחים לקבל בקשה דומה, כנראה ואולי, גם מארגון חמאס. מן הסתם גם לו יש אי-אלו השגות על אי-אלו חוקים ישראלים שניתן לבטלם בהנף חתימת שופטי עליון. למה לא? אנו באנו ארצה כדי להיות אור לגויים. לא? אם היו הרשויות פועלות רק מכוח חוק ורצון כן להשליט סדר, אזי הייתה היועמ"שית לממשלה מצדיקה את משכורתה וממלאת בנאמנה את תפקידה, ומצליחה למצוא פה ושם כמה מקרים שבהם היא כן יכולה להתייצב לטובת הממשלה כאשר זו מותקפת בבג"ץ. למה לה לעשות זאת אם היא איננה יועצת משפטית אלא נציבת עליון המקבלת כוחות אין קץ וסמכויות אין גבול מבית המשפט העליון וגומלת לו בחזרה ביחסי גומלין הדדיים של חיזוק הדדי ופיטום סמכויות הדדי, שמשאירים מחוץ לסבב הסמכויות את הרשות המבצעת ואת הרשות המחוקקת, מרוּששות מכל סמכות ונושאות אך ורק בנטל האחריות לכישלונות ונשיאת הקולר על צווארן הכפוף.

צמד הרשויות המנהלות את המדינה, הרשות השופטת והרשות היועצת - אינן רשויות אכיפת חוק והשלטת משפט, אלא רשויות של חינוך מחדש ושל עיצוב תודעה. נושאי התפקידים היושבים בשתי רשויות אלו מתנהגים כאילו ותפקידן העליון של הרשות היועצת והשופטת הוא לעצב מחדש את עמדות אזרחי המדינה בעיצוב נכון ותואם ערכים, בלי לשאול את האזרחים לרצונם ולטרוח לבדוק את השקפתם. זו הסיבה לאכיפה החד־מגזרית הבוטה המוצגת חדשים לבקרים ללא ניסיון של מראית עין לאיזון, אם בהתייחסות הרשויות להפגנות ימין מול הפגנות שמאל הזוכות לסלחנות מוגברת, אם בהתייחסותן ל'השחתת פני מקרקעין' של פעילי ימין הזוכים לכתב אישום מול ונדליזם של מפגיני מחאה משמאל, ואם ביחס לאישי ציבור מתפרעים כדוגמת הסלחנות האכיפתית מול ביצועי ההפגנה המרהיבים של ח"כ נעמה לזימי ממפלגת העבודה מול הפרסום על בדיקת האפשרות לפתוח בחקירה פלילית נגד ח"כים מימין שפלשו למתקן הכליאה הצבאי בשדה תימן. המשטרה נגררת גם אחרי רוח הרשויות. בעוד שמפגיני שמאל ממררים את חייהם של אישי ציבור מהימין בהפגנות הנערכות בסמיכות לבתיהם, ואף מתעמרים בבני משפחותיהם בהרעשות בלתי פוסקות ובהתנכלויות נוספות של מיצגים כאלו ואחרים, הנפיקה תחנת משטרת גלילות מסמך רשמי האוסר על שימוש בזמבורות בכל שעות היממה בהפגנות מול בית הפצ"רית, ואוסר כליל על הקמת רעש ליד ביתה בין השעות שתיים לארבע ולאחר השעה אחת-עשרה בלילה. המסמך המשטרתי הרשמי מציין כי איסורים אלו הם בהתאם "לאכיפת הדין בנושא רעש". דא עקא, בהפגנות השמאל הרועשות הממררות את חיי אישי הציבור, משפחותיהם ושכניהם, אין מנפיקה המשטרה מסמכי הגבלה דומים ואינה מרחיקה את המפגינים ואת המרעישים מבתיהם הפרטיים של אישי ציבור מהימין. אין באכיפה החד־מגזרית עניין של אכיפת החוק או הטמעת שלטון המשפט. יש כאן הגנה הרמטית וחסינות כמעט גורפת הניתנת באופן אוטומטי לאנשים הנכונים מהמחנה הנכון, שמחאה שלהם "אינה אפקטיבית ללא הפרעה לסדר הציבורי", כלשונה של בהרב-מיארה, מול רדיפתם העקבית של האנשים הלא נכונים ונקיטת יד קשה ומתעמרת נגדם ונגד מה שהם מייצגים. כי העניין כאן הוא החינוך ולא המשפט, העיצוב מחדש ולא החוק. המטרה היא לחנך את העם הבור ואת ההמון הנבער בדרכם הייחודית של יחידי הסגולה הנושאים בתפקידי השיפוט. כלומר, המוסר.

התריע על כך לפני עשרים וארבע שנים נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי, בראיון שהעניק לעיתונאי ארי שביט מעיתון הארץ ובו הזהיר, בין השאר, מנטייתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר הפרופסור אהרן ברק ושל בית המשפט העליון בעצמו "להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל". לנדוי הזהיר אז - ואיש לא שמע לו - כי "בית המשפט נכנס לתוך מים עמוקים מדי. לתוך ביצה טובענית של דעות ואמונות פוליטיות. והדבר הזה מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט. מסוכן למדינה כי הוא מחריף את השסעים החברתיים. ומסוכן לבית המשפט מפני שכך בית המשפט מאבד את היסוד העיקרי שעליו הוא חייב לבסס את מעמדו: האמון בניטרליות של המערכת המשפטית במחלוקות ציבוריות". הנשיא לשעבר לנדוי לא האשים את האזרחים. הוא ידע בדיוק מי האשם הישיר לצניחת אמון הציבור ברשות השופטת. "כאשר בית המשפט מייצג דעה מסוימת, פרוגרסיבית ככל שתהיה, הוא מקומם חלק ניכר של הציבור שמתחיל לתקוף אותו בצורה גסה. אבל לצערי אני חייב לומר שבית המשפט תורם להיווצרות המצב הזה בכך שהוא נכנס לתחום שאינו תחומו. בכך שהוא לוקח על עצמו להכריע בעניינים של אמונות ודעות אשר המקום להכריע בהם הוא הכנסת", הזהיר. לנדוי גם זיהה שבית המשפט העליון "מגלה התנשאות ויומרנות", ואף חידד את הבעייתיות: "אפלטון בספר המדינה שלו הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה. לעתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים. אבל בעיני המגמה הזאת איננה נכונה. קודם כל מפני שהשופטים מקבלים על עצמם תפקיד שהם לא מסוגלים למלא. שהם לא הוכשרו למלא אותו. כי הם הוכשרו לשפוט, לא לשלוט. אבל מעבר לכך יש פה כרסום ברעיון של הפרלמנט כריבון. יש פה הצבה של בית המשפט מעל הפרלמנט" - דברי לנדוי המנוח.

אז הנה בשורה טובה לנו: לא רק שופטי העליון הפכו למחנכי העם ולמשליטי 'ערכים מוסרים מסוימים כפי שהם נראים להם', כתחזיתו הקודרת והמדויקת של הנשיא לשעבר משה לנדוי - אלא גם הפצ"רית הצטרפה לחגיגה. גם היא הפכה למחנכת ולמַשְׁליטת ערכים, באמצעות הכוח הרב שמעניק לה התפקיד המורכב שאותו היא אמורה למלא בחכמה ובתבונה. אז מה אם 51 מפקדי גדודים בדרגת סגן אלוף כתבו לפני כחודש וחצי מכתב לרמטכ"ל הרצי הלוי ובו קבלו מרה שחקירות מצ"ח נגד חיילים שנלחמים בעזה פוגעות ברוח הלחימה, וגורמות "נזק רב למוטיבציה בקרב הלוחמים והחיילים". "אנו מודעים לכך שהשחיקה הרבה ומשך המשימה הארוך מביאים לאירועי-שוליים בהם חיילים מועדים ופועלים שלא על-פי רוח הפקודות. אירועים אלו מטופלים משמעתית וערכית על ידינו, באופן נחרץ שאינו משתמע לשתי פנים", כותבים המג"דים במכתבם הזועק ומוסיפים כי "כל אירוע מסוג זה נלמד ומתוחקר, ולקחיו מופצים ומוטמעים בפלוגות ובמחלקות בתדריכי המוצב, בשיחות המפקדים ובימי עיון, תוך העברת מסר בהיר וברור כי אין מקום למעשים כאלו בצה"ל בכלל וביחידותינו בפרט. נציין כי בטיפול במספר אירועים החלטנו להדיח חיילים מלחימה ובמקרים חמורים יותר אף להכניסם לכלא". וכאן באה זעקת הכאב של מפקדי השטח על הנזקים הביטחוניים החמורים שמעוללת הפצ"רית: "למרות עבודתנו ללא לאות על הקפדה, חניכה וטיפול משמעתי, אנו נפגשים עם עשרות אירועים בהם חיילינו מזומנים לחקירות מצ"ח על אירועים שהאחריות על הטיפול בהם שייכת למפקדי היחידות. חקירות אלו מרפות את ידינו, פוגעות בסמכותנו הפיקודית". "אירועים משמעתיים ומבצעיים המתרחשים בזמן פעילות מבצעית תוך ביצוע המשימה - ואף יותר בעת מלחמה - חייבים להיות מטופלים על ידינו או על-ידי מפקדינו. זאת ועוד - אנו מתריעים כי המשך נטילת הסמכות מידי הפיקוד הבכיר בשטח והתערבות שאינה מידתית של מצ"ח והפרקליטות - מסיבים נזק רב למוטיבציה בקרב הלוחמים והחיילים ופוגעים ברוח הלחימה. לזאת איננו יכולים להסכים", כותבים מפקדי הגדודים למפקד העליון והאנמי של הצבא. אז כתבו מכתב. הלאה. התקשורת לא עצרה את נשימתה. אז הצהירו שחור על גבי לבן שהתנהלותה של הפרקליטות הצבאית פוגעת בביטחון. את מי זה מעניין אם המכתב לא נכתב על-ידי האנשים מהצד הנכון? מי בכלל מתייחס לאזהרה הטמונה במכתב הזה? בישראל של היום לא משנה מה נכתב אלא מי כתב. הצד הנכון או הצד הלא נכון. בראיון שהעניקה לגלובס, התגאתה הפרקליטה הצבאית הראשית, לאמור: "כשהייתי קצינה צעירה היינו שומעים לפעמים אמירות של מפקדים כמו 'אל תגיד לי מה לא, תגיד לי מה כן'. היום אנחנו במציאות שונה. אם אנחנו מסתכלים בתמונה הכוללת - חלק הארי מבין שהשיקול המשפטי הוא חלק מהליך קבלת ההחלטות. אין הורדות ידיים ואין מאבקי כוח. יש הבנה שפעילות בהתאם לדין היא חלק ממרחב הפעולה של צה"ל". זאת אמירה ממש יפה בשביל ראיון מחמיא ומלטף, אבל בד-בבד זאת גם אמירה לא נכונה ודי כוזבת, בלשון המעטה. המכתב שעליו חתמו 51 מפקדי גדודים מודאגים, צורח את ההפך בדיוק. בין שורותיו אומר המכתב כמעט גלויות: "תומר-ירושלמי, את מפריעה לנו להילחם! את מפריעה לנו לנצח!" ואגב, אם כבר עוסקים בפרקליטות הצבאית, כדאי להניח כאן שאלות מעניינות שמחכות לתשובות מסקרנות ושקופות: מה הם הליכי המיון לפרקליטות הצבאית? מי הם הממיינים ומה הם התבחינים להתקבל לפרקליטות הצבאית ולרכוש על חשבון הצבא מקצוע לכל החיים בלי לסכן את החיים או את הבריאות? כמה חיילים בפרקליטות הצבאית באים מהפריפריה ויו"ש וכמה באים מהאזורים שבין חדרה לגדרה? הפצ"רית התגאתה בראיון לגלובס כי "הפרקליטות הצבאית עצמה נחלקת בערך 50:50 בין גברים ונשים, משרתים בה, לצד יהודים, גם בדואים ודרוזים, יש בה חיילים מחתכים סוציו-אקונומיים מגוונים וגם הפריסה הארצית של המשרתים מאוד רחבה" - האם אפשר לקבל פירוט עמוק יותר על החתכים המגוונים ועל הפריסה הארצית? האם היא כוללת גם חלקים מעבר לקו הירוק, למשל? או סתם חיילים ממחוזות הימין? מי מהם הם נותני הפקודות ומי הם המְבַצעים הקטנים בשטח?

שופטי העליון, היועמ"שית לממשלה, הפצ"רית, כולם אנשים טובים המה, מלומדים ומוכשרים, ששכחו עיקרון חשוב מאוד: אתם עובדים אצל האזרחים ואמורים לשרת אותם. אינכם המחנכים של האזרחים ואינכם אמורים להשליט עליהם "ערכים מוסריים מסוימים שנראים לכם נכונים", כהגדרת הנשיא לשעבר משה לנדוי. אנחנו האזרחים מוותרים על סדרות החינוך שאתם מנסים להרביץ בנו. אינכם טובים מאיתנו, ולא נעלים מאיתנו, וגם לא מוסריים יותר. אינכם אלא פקידים בשכר שאמורים לפרש את החוק שנציגינו מחוקקים וליישם אותו בתבונה. נסיים בעוד משהו שסיפר הנשיא לשעבר משה לנדוי לארי שביט: "לפני זמן מה הזהרתי את אהרן ברק מפני המתרחש. הלכתי אליו ואמרתי לו שהוא חי בתוך הבניין היפה הזה של בית המשפט כמו בתוך אקווריום. אבל שלא הוא ולא השופטים האחרים ההולכים יחד איתו רגישים למה שנעשה מחוץ לאקווריום. אמרתי לו שהם אינם קשובים דיים לדברים שהציבור חש ולדברים שגם עורכי דין רבים חשים", דברי לנדוי. צאו מהאקווריומים שלכם! יש אנשים בחוץ. צאו מהאקווריומים שלכם, בטרם יהיה מאוחר מדי.