איך מנרמלים את ממשלת ההרס והביזה? יוצרים שוויון בין שני הצדדים - הצד שמחריב והצד שמתנגד לחורבן - בשם "הממלכתיות" וה"אחדות". היטב כתבה (כהרגלה) יסמין לוי, הארץ Yasmine Levi - "במקום להסתפק בלשמוע את טרופר מלהג "הכי חשוב שיהיו בחירות, נציג מה שיש לנו להציע ומקווה שיבחרו בנו", היה רצוי אילו [אריק] וייס היה תוהה מה בדיוק יש לו להציע חוץ מהבלים ממוחזרים על אחדות. במיוחד כשמוקדם יותר פרסמה מפלגתו סרטון מחפיר, שבו טרופר, בהתקף סימטריה מביש, הכניס את פרופ' שקמה ברסלר והשופר המרעיל ינון מגל תחת אותו גג, של אלה "שלא מפסיקים לקרוע אותנו מבפנים". ועוד הוסיף המטיף באדנות: "שקמה, זמרי, ינון מגל אתם לא מחזקים אותנו, אתם מחלישים אותנו". מי שהחליש את ההתנגדות הציבורית לממשלת המוות אינו מבדיל בין מי שהובילה מחאה לא אלימה לשמירת הדמוקרטיה ועצמאות מערכת המשפט לבין מי שעסוק בהפצת שנאה, שקרים והסתה, ומטביע את ישראל בחומצה מאכלת. בחוצפתו עוד התפייט הפייסן בסרטון על עוצמת ה"ביחד", וחבל שעד היום לא נשאל מהו אותו "ביחד" מופלא שמקדש המחנה הממלכתי. אולי הדרך שבה נתנו לחטופים למות ביחד, למפונים להיעקר מבתיהם ביחד וללוחמים להיהרג ביחד." יסודות הכלכלה: אם יש ביקוש יהיה היצע, ולסחורת "גינוי הקיצוניים בשני הצדדים", "ביחד" ו-"ממלכתיות" יש ביקוש. הרי מה יש לטרופר ולבוס שלו, בני גנץ, להציע חוץ מפטפטת על "מרכז ממלכתי"? ואיך רואים את הביקוש? לצד הרבים בציבור - האווילים ומטורפי הדת - שעדיין תומכים בממשלת נתניהו, יש את התמימים הממלכתיים. הם בעד בחירות וסבורים שנתניהו צריך ללכת, אבל לא עכשיו - אחרי המלחמה. לצד רוב גדול בציבור שסבור שנתניהו צריך לסיים את תפקידו ויש ללכת לבחירות, יש רוב גדול שסבור שביבי צריך להמשיך לפחות עד אחרי המלחמה. ואם כך, ברור שלעולם לא נגיע ליום שאחרי המלחמה. ובינתיים, אנחנו צועדים לדיקטטורה בקצב מהיר. ממשלה שמתעלמת מהחוק אינה ממשלה דמוקרטית.