בחוץ הצפון בוער, בקריית שמונה כיכר העיר ריקה ובורות מלאים ברסיסי טילים. אין תושבים והשממה חוגגת. הדרום שב טיפה למסלולו, אך הרקטות עדיין מזנבות בחוזרים. וקט"ו החטופים נושמים אוויר מנהרות שאינו צלול כיין. והנה שלח לנו הלוח השנה הגרגוריאני את המשחקים האולימפיים, כאילו הכל תקין והיונים המבשרות על השלום מרחפות בשמיים. ישבתי וציפיתי בתחרויות והלב התרונן, איזו אסתטיקה ושלמות של קופצים/ות, של שוחים/ות ושל שחקני/ות כדור למיניהם. במקום להתקדר בשעת ערב בחדשות מקיזות דם מהחזיתות השונות, הוצף המרקע בדמעות, דמעות אושר על מדליות, ודמעות תוגה של מפסידים. דם סמיך מדמעה שניתן למחות באחת . בעודי רתוק למרקע בציפייה לשיאי עולם, רעייתי המחוברת למציאות עדכנה אותי בחדשות האמיתיות בגלובוס ואני עדכנתי אותה שסינדי מקלכלין שברה את שיא העולם בארבע מאות מטר משוכות. מניין באה אותה סינדי הקשתה עלי רעייתי, מהמדינה שספינותיה סובבות אותנו כדי להגן עלינו, השבתי בדואליות מהורהרת של סייפא וספורט כאחד. באיזה דיסוננס, דווקא בשעה שהתותחים רועמים המוזות הספורטיביות של ספורטאי ישראל רעמו 7 (שבע) פעמים. שבע מדליות אחת מזהב שהוענק לזוכה על חופו של ים, חמש מדליות כסף ואחת ארד. זהו היבול הרב וחסר התקדים של הספורטאים בכל המשחקים האולימפיים עד היום, החל מברצלונה 1992 בואכה פריז 2024. טיפות זיעה במקום דם. בנסיבות האלה תהייתי כפולה ומכופלת, מדוע במקום שבועיים בארבע שנים, המשחקים האולימפיים אינם מתקיימים ארבע שנים ברצף עם שבועיים הפסקה. איזה אסקפיזם נפלא זה היה יכול להיות!