בעוד שנים רבות, אולי שנים אחדות, אולי אף פחות, כאשר ניחשף, לא מאמינים למקרא עינינו הפעורות בתימהון ובהשתאות (ויותר משניהם - בפלצות) למכלול השיקולים שבעטיים התמהמה ראש הממשלה בנימין נתניהו עד בוש, עד מוות, בחתימה על עסקה לשחרור החטופים בשבי החמאס, לא זו בלבד שלא נוכל להביט בעיניהן של המשפחות השכולות שיתווספו למשפחת השכול ההולכת וגדלה; אפילו במראה נתבייש להביט, להיווכח בפנינו.
כאשר יתברר מה שמתחוור גם כיום, כבר כיום, כי שיקול פוליטי הועדף על שיקול אנושי, שהוא בעצם ציווי מוסרי עליון וקטגורי לעשות הכול, אבל ה-כ-ו-ל, בלי סייגים, בלי כוכביות, בלי דחיות, בלי התמהמהויות, למען מיצוי הסיכוי לשחרר את החטופים - לא יהיה עוד חטא להכות עליו. מה שייוותר לנו לעשות הוא להתבייש ולהיעקד על צלב החרפה.
אות קין מטאפורי טבוע על מצחו של האיש היחיד ששחרור החטופים תלוי בו (עזבו את סינוואר). די בכך שהם שבויים כבר 310 ימים כדי להיקבע בהיסטוריה כאחראי למחדל הנורא והמחפיר ביותר של מדינת ישראל ולהיזכר בה לדראון עולם. הם נמקים במעבה מנהרות טחובות. הם גוועים בהן. נגרעים כנר. איומה היא בדידותם. נורא הוא סבלם.
מצמיתה היא תחושת חוסר האונים של אנשים רגילים, כמוכם וכמוני, לסייע להם, לעשות מעשה, להניע את ראש הממשלה לחתום על העסקה, שפרטיה הוסכמו וסוכמו. אני מתחלחל עכשיו, מבעוד מועד, מהמחשבה, שמהול בה דימוי חזותי מבעית, שיום יבוא - הביאו את היום - ונחזה בשלדים מהלכים, או כושלים, כניצולי שואה ששרדו אותה, כולם עור ועצמות, צל אדם. והם ייחשבו חיים, בעוד רבים אחרים, מי יודע כמה, ייחשבו כמתים, לא מעטים מהם, מי יודע כמה, יוכרזו במי שמקום קבורתם לא נודע.
מה אפשר לעשות? מה אפשר להגיד? שמע ישראל? שמד ישראל? והמשורר שאל זה מכבר - לאן נוליך את החרפה?