נראה שאויבינו החליטו לתזמן את ההתקפה נגד המדינה היהודית בתאריך היהודי ט' באב. יש לי סיבות להאמין שזה לא מקרה. המוסלמים מתייחסים לתנ"ך כאל ספר קדוש, ומנהיגיהם הרוחניים והפוליטיים בקיאים היטב במסורת היהודית. כך, לפני פורים 2017, בפגישה במוסקבה, אמר ראש ממשלת ישראל כי אירן שוב מנסה להשמיד את העם היהודי, כמו פרס העתיקה לפני 2.5 אלף שנה, בתקופת אחשוורוש. שר החוץ של אירן דאז, מוחמד זריף, הגיב להתבטאות זאת באומרו: "ראש ממשלת ישראל מעוות לא רק את ההיסטוריה, אלא גם את התורה... העם האירני הציל את היהודים בתקופת המן (שלא היה פרסי אלא עמלקי)". זריף, כמובן, שיקר: העם האירני לא הציל את היהודים, אלא רק לא מנע מהם להתגונן (לפי מגילת אסתר), ובשום מקום לא כתוב כמה פרסים אתניים היו בצבא המן. אבל עדיין, בקיאותו של זריף במסורת היהודית ראויה לתשומת לב. אז אירן והפרוקסי שלה מתכוונות לארגן ליהודים "עוד 9 באב". ט' באב נחשב ליום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי. ביום זה במדבר הוכרז כי כל דור יציאת מצרים לא ייכנס לארץ ישראל, ביום זה על-פי המסורת חרבו שני בתי המקדש, ביום זה כבשו הרומאים את העיר ביתר - המעוז האחרון של מרד בר כוכבא והאי האחרון לעצמאות יהודית, ביום זה הרומאים "חרשו" את ירושלים, ביום זה הושלם גירוש ספרד והושלם דיכוי הדמים של המרד בגטו ורשה. ורק לפני 19 שנה, כבר במדינת ישראל, במוצאי ט' באב התחיל הטיהור האתני של יהודי רצועת עזה וצפון השומרון. עם זאת, יש פרט אחד במסורת שלנו ששונאי עמנו המודרניים כמו האייתוללות באירן, לפעמים מפספסים. ט' באב נועד במקור להיות החג הגדול ביותר בלוח העברי. ביום הזה עם ישראל עם משה רבינו בראש היה אמור להיכנס לארץ ישראל ולכבוש אותה בצורה ניסית. זה התבטל בגלל ה"בכי חינם" שלנו (וממשיך להתבטל כל שנה מחדש...), אבל מהות היום לא השתנתה. הוא יהפוך לחג - מיד כשאנחנו נשלים את התיקון הנדרש. היום, ערב ט' באב וערב המתקפה האירנית שכבר הוכרזה, צריך לא לבכות על חורבן בית המקדש אלא לחשוב מה עלינו לעשות כבר עכשיו כדי ש"ט' באב" במשמעותו העצובה לא יחזור עוד. כדי שכבר השנה יהפוך ט' באב לחג! אומר הנביא ירמיהו (ז׳, ג׳-ז׳): "כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל: היטיבו דרכיכם ומעלליכם, ואשכנה אתכם במקום הזה. אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר: היכל יהוה, היכל יהוה, היכל יהוה המה! כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם, אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו; גר, יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה, ואחרי אלוהים אחרים לא תלכו לרע לכם - ושכנתי אתכם במקום הזה, בארץ אשר נתתי לאבותיכם, למן עולם ועד עולם". אין צורך לבכות על חורבן בית המקדש. המקדש הוא רק עצים ואבנים. צריך לבכות על כך שיש לנו חובות שלא נפרעו, שלפעמים אנחנו תופסים חניה של מישהו אחר בלי רשות, שתוספת בנייה שלנו הפחיתה את התאורה בדירת השכן, שהגנרטור שלנו מרעיל את השכנים, שהכלב שלנו מבעית עוברי אורח. אנחנו צריכים לבכות על כך שאנחנו מעכבים את המשכורת לעובדים, שהשיקים שלנו חוזרים וגורמים נזק לאנשים כי אנחנו לא שולטים בהוצאות החודשיות, העסק שלנו מכזב לקוחות, הלשון הרעה שלנו מציתה ריב בין יקירינו. צריך לבכות על כך שאנחנו עוסקים בעניינים אישיים בשעות העבודה תוך גזל מעסיק, שאנחנו קוראים לחבר בכינוי שהוא מתבייש בו, שאנחנו מנבלים את הפה ומלכלכים על אנשים מאחורי הגב (וכן, זה חל גם על רכילות על פוליטיקאים ובני משפחותיהם!), שאנחנו שופכים על הקרובים שלנו את כל העצבים שהוציאו לנו בעבודה. וכמובן, צריך לבכות על כך שהמשטרה הצבאית מעליבה בפומבי את החיילים שהיא אמורה להגן על כבודם, על כך שהיועצת המשפטית לממשלה בעיצומה של מלחמה בכל החזיתות עם אויב אכזרי "נלחמת" עם ילדי החרדים - התקווה הדמוגרפית היחידה של המדינה היהודית, על כך שאב לשבעה ילדים שנטש את משפחתו ועבודתו כדי לשרת את המולדת יושב בכלא (לפני הגשת כתב אישום! שלא לדבר על משפט) על סמך "עדות" של מחבל עם דם על הידיים, בעוד המחבל מקבל טיפול רפואי על חשבון משלם המיסים הישראלי בידי טובי הרופאים של בית החולים הטוב ביותר בירושלים, על כך שהנשיא של מדינת ישראל מתקשר להתנצל בפני אביו של ערבי שהוכה בידי יהודים בעוד שמעולם לא עשה זאת להורים של יהודים שנהרגו או הפכו לנכים בידי ערבים וכו'. וצריך לא רק לבכות, אלא גם לנסות לתקן את כל מה שאפשר לתקן. לפחות כל מה שתלוי בנו. זו תהיה תרומתנו, כאזרחים מן השורה שאינם נלחמים בחזית, לניצחון המשותף שלנו.