יש משמעות מיוחדת לפרשת "ואתחנן" במיוחד בימים אלו, ימים מורטי עצבים וחששות כבדים, שאימה של שנאה חסרת מעצורים מבקשת לפגוע בקיומיות של הבית הלאומי השלישי. אני מקליד שורות אלו, כשעל מסך הטלוויזיה פורצת לה תמונה של רחוב בקריית שמונה, בו גרתי שנים רבות, הרחוב ריק ושומם והבית בו גרתי נפרד מהגג וכולו פרוץ. העיר שאני אוהב נראית בתמונה שוממה. אני מקליד את השורות וחש את עוצמת הפער בין המציאות, בה נתונה קריית שמונה האהובה והצפון השרוף ובין מילות הפתיחה של ההפטרה לפרשת השבוע - "נַחֲמוּ נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם דַּבְּרוּ עַל לֵב ירוּשָׁלַיִם...." (ישעיהו, פרק מ', פסוק א') במקום דבר אלוהים, שיופיע "כְּרוֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה וּבִזְרוֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים" (שם, פסוק י"א) אני רואה את האימה רוֹעָה וּבִזְרוֹעָהּ מְקַבֶּצֶת בִּתְרֵי בָּתִּים חֲרוּכִים, חורכת עיר אהובה ושמורות טבע אהובות, בהן הריביתי לטייל עם בני משפחתי, ואני מחפש לשווא את היישום של מילות הנחמה מההפטרה המצורפת לפרשת השבוע. בחדר הסמוך בו אני גר היום, גרה משפחה, שביתה נדרס בדרום הארץ ב-7 באוקטובר ומציאות חייה כמהה לאסוף לחיקה את שמחת הנחמה של הפטרת "נחמו", אך שמחת הפטרה הולכת ומתרחקת מחייהם היומיומיים. מפעל חייהם במשך שבעים שנה הועלה על המוקד. הם שהצליחו בשבעים שנת עמל ויזע להפוך אדמת מדבר לכרי דשא, באלו הימים בשלהי העשור התשיעי לחייהם, שמחת הפטרת "נחמה" נסה מהם, ומציבה להם במלוא העוצמה עתיד, הנושם צחיחות מדברית שוממה, קמלה וחסרת חיים. כאמור, יש משמעות מיוחדת בימים אלו לקריאת פרשת "ואתחנן" והפטרת "נחמו" מספר ישעיהו. במסורת ישראל נקבע שמדי שנה ביום השבת הראשונה אחרי צום ט' באב אנחנו קוראים את פרשת "ואתחנן", השבת שלאחר תשעה באב נקראת "שבת נחמו", הפותחת רצף חדש של הפטרות נחמה. אחרי שבשבוע שעבר סיימנו קריאת הפטרה שלישית משלוש הפטרות על פורעניות, שליוו אותנו מי"ז בתמוז עד ט' באב, אנחנו פותחים בשבע הפטרות נחמה, המשרטטות שקט ושלוות חיים לעם ישראל בארץ מכורה. למרבה הכאב, ארץ ישראל השנה התבדתה. המסורת, שייחלה שמחה לאחר ט' באב לתוך חודש אלול ולחודש תשרי בתחילת השנה הבאה עלינו לטובה, נעלמה ואיננה. השמחה של "שבת נחמו" ננגסת במציאות חיינו כל יום במלתעות של אלימות פיזית ומילולית ברחובות מדינת ישראל. השמחה הולכת ונמקה במציאות חיים מדממת של מאות רבות של יקירים. מאות רבות של חיים נקיים מבני ישראל, שחייהם נקטפו במלחמה שחייבים להפסיקה. אני מביע דאגה, מאחר שלקחי ט' באב לא נלמדו. אנחנו מפקירים את חיי הבית הלאומי השלישי לאלימות פיזית, כשמפגינים אלימים מתפרצים למתקנים צבאיים. אני מביע דאגה מהאלימות המילולית בכנסת ישראל וברחובות ישראל. מה שנותר לי רק להביע תקווה, שב-ט' באב ייעשה חשבון נפש בכל בית בישראל ובכל בית של האוחזים בהגה השלטון איך ניתן להתרחק מהשרטון של האלימות הפיזית והאלימות המילולית. לוח השנה היהודי בשילוב קריאה בפרשות השבוע ובהפטרות למעשה מטלטל אותנו במבוך ההיסטוריה ומעצב את הלך נפשנו. ב-י"ז בתמוז ציינו ראשית תהליך של חורבן. בשלושת השבועות של ימי בין המצרים הזדהינו עם תושבי ירושלים, שחוו ימי מצור קשה, שזרע מוות ורעב בעיר וסוף מר של חורבן. הגענו לחורבן בית לאומי ושני, כי לא הבסנו מתוכנו פעמיים שנאת חינם, גילויי גזענות ותופעות מבעיתות של קנאות, שלוו בתופעות אלימות ורצחניות. מנהיגים מבושמי כוח ערב חורבן הבית לא הקשיבו לדברי נביאים, שזעקו את כאב העשוקים והעניים. שבוע לפני פרשת "שבת נחמו" קראנו ב"שבת חזון" את ההפטרה מפרק א' בחזונו של ישעיהו בן אמוץ, הפונה למנהיגות מתלהמת - "שָׁרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אוֹהֵב שׁוֹחָד וְרוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים. יָתוֹם לֹא יִשְׁפְּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם." (ישעיהו א' 23) . ערב תשעה באב תשפ"ד, אנחנו עדים למציאות כואבת, שאינה רואה בראש מעיניה הצבת אדנים של חברה שוויונית וצודקת בנבכי הקיומיות היהודית, אותה הביע ליישם הנביא ישעיהו. אני פוחד ממה שעלול להתרחש בארץ, וממה שבני דורי משאירים לילדינו, לנכדינו ולנינים שלנו. אני פוחד, כי את הלקח של ט' באב לא אמצנו ללוח לבנו ואנחנו נותנים לשחר לשקוע ולאסוף לשקיעתו את כל היש היפה והנפלא, שנבנה כאן בביתנו הלאומי השלישי - בל ניתן לבית הלאומי השלישי שאימת חורבן שני הבתים תעלה גם אותו על המוקד.