היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על טקסט מיוחד מאת המשורר האנגלי ג'ון קיטס, על מהותה של השירה. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. בהקדמה לספר 'ג'ון קיטס - מבחר מכתבים' (בתרגומו של דן דאור, הוצאת ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984) כתב אריה זקס ששיריו של ג'ון קיטס מוקדשים להערצת ה'יופי', שהוא גם 'האמת', "הנגלה בעולם החיצון ברגעי השראה. היופי הוא מושא קבע יחיד בעולם בן-חלוף, והתנאי ההכרחי להתגלותו בחוש אנושי, ולהתגלמותו בלשון אנושית, הוא סף-העונג שהוא גם סף הכאב." ג'ון קיטס (John Keats, 1795-1821) היה מחשובי המשוררים האנגליים, בן הדור השני של המשוררים הרומנטיים, שהוכר כמשורר גדול רק אחרי מותו בגיל עשרים וחמש. הוא נולד בלונדון ולאחר מות אביו בתאונה, כשהיה בן שמונה, עבר עם אמו ושלושת אחיו לבית סבתו. לאחר מות האם משחפת, שנתיים מאוחר יותר, שלחה אותם הסבתא לאפוטרופסים שידאגו לחינוכם. קיטס למד רפואה שנים אחדות, אך בשנת 1814 החליט להקדיש את חייו לספרות. הוא הכיר את משוררי זמנו, פרסם בכתבי-עת וגם בקובץ בן שלושים שירים ושנה לפני מותו פרסם קובץ נוסף. בעיות בריאות גרמו לו לעבור לרומא, למזג אוויר חמים יותר, ושם מת משחפת. על המצבה שלו נכתב: "פה נקבר אדם אשר שמו נכתב עלי-מים". ת.ס. אליוט כתב כך על מכתביו של קיטס: "מכתבי קיטס הם המעניינים והחשובים ביותר שנכתבו אי-פעם על-ידי משורר אנגלי... מכתביו הם מה שמכתבים חייבים להיות; הדברים הנפלאים מופיעים בצורה מפתיעה, ללא הקדמה או הדגשה, בין דבר של מה בכך אחד למשנהו." את הטקסט על השירה לקחתי ממכתב שכתב קיטס למו"ל שלו, ג'והן טיילור (1781-1864), בעשרים-ושבעה בפברואר 1818 (והרשיתי לעצמי לסדר אותו בשורות קצרות, כשיר). אינני מבקר ספרות, ולמרות זאת במשך שנים רבות מאוד אני כותב מדי שבוע על שירה. אינני כותב ביקורת שירה. אני כותב על שירה כחלון פתוח, המאפשר לקורא להתבונן בעולם במבט חדש, או כקוד סמוי שכל קורא מפענח בדרכו. השירה, בעיני, היא כלי חשיבה המיועד לאתגר אותנו, כלי הכופה עלינו לפרק ולהרכיב את השיר מחדש בדרכנו. נדמה לי שעל כך כותב ג'ון קיטס במכתב הזה. אכן, קיטס מתמקד במושג ה'יופי', שהוא אולי ביטוי למחשבה הטהורה אבל למעשה הוא כותב על חשיבה: "שִׁירָה צְרִיכָה לְהַפְתִּיעַ בְּהַפְרָזָה נָאָה, וְלֹא בְּסִינְגּוּלָרִיּוּת". השירה, על-פי קיטס, היא פרובוקציה ש"צְרִיכָה לְהַפְתִּיעַ" את הקורא. השירה היא פרובוקציה המוציאה את המוח שלנו משלוותו, מתבניות החשיבה הקבועות שלו, וכופה עליו לעשות שימוש בגמישות המאפשרת לו להבין את העולם בדרכים חדשות, להמציא המצאות ולפתח רעיונות. אנחנו זקוקים ליכולות האלו של המוח כדי לשרוד בעולם המשתנה ללא הפסקה. כשקיסט כותב שהשירה "צְרִיכָה לְהַפְתִּיעַ בְּהַפְרָזָה נָאָה, וְלֹא בְּסִינְגּוּלָרִיּוּת" הוא מתכוון לייחודיות ולא לתיאוריית הסינגולריות המבשרת את ניצחון הטכנולוגיה על האדם. ה"הַפְרָזָה הַנָּאָה" היא פרובוקציה יעילה, שאינה מבקשת להרוס או לבקר, אלא להעצים רעיון כללי, חדש או מיוחד, ולא להתמקד בביטוי ייחודי של הרעיון. קיטס מבקש שהאופן שבו הוא מתאר את היופי ואת האמת יחווה על-ידי הקורא כ"בִטּוּי מִלּוּלִי שֶׁל מַחְשְׁבוֹתָיו הַנַּעֲלוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ". האם לא זה מה שקורה כשהקורא מפענח את הקוד של השיר, מפרק ומרכיב אותו מחדש והופך אותו ליצירה אישית שלו? השירה, לפי קיטס, צריכה "לְהֵרָאוֹת כִּמְעַט כְּהִזָּכְרוּת". נדמה שקיטס מזכיר לנו כאן את תורת ההיזכרות של אפלטון (סוקרטס), שעל פיה כל למידה היא למעשה היזכרות בידע מוקדם המשותף לכל בני האדם, הנובע מכך שהנשמה נצחית וכבר חוותה הכל. קיטס, כמובן, אינו תומך כאן בתורת ההיזכרות, אלא אל תחושת ה'דֶּזָ'ה-ווּ' שקריאת השיר אמורה לעורר בנו. השירה, לפיכך, היא ביטוי מטפורי לתורת ההיזכרות, והיא גורמת לנו להרגיש שאנו נזכרים במשהו שכבר הכרנו. תחושת ההיזכרות היא גם ביטוי ליכולת האמפתית שגורמת לנו לחוש בגופנו את כאביו ושמחתו של הזולת, כאילו אנו חווינו אותם אי-פעם. קיטס מתייחס בשיר הזה אל השירה כאל מערבל חשיבה. הוא אינו מתכוון לחשיבה הרציונלית שהציע דקארט במאה שקדמה לו, אלא לחשיבה הרגשית שמנווטת את דרכנו בעולם, כלומר לאינטואיציה או למה שדקארט כינה 'השכל הישר'. קיטס הציע לכתוב שירה פרובוקטיבית שתרומם את היופי ואת האמת, אבל הוא לא ביקש לגרום לקוראיו אי-נוחות או מתח. להפך: "רִגְעֵי הַיּוֹפִי שֶׁלָּהּ אָסוּר לָהֶם שֶׁיִּהְיוּ בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ כָּךְ שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַקּוֹרֵא קְצַר-נְשִׁימָה וְלֹא יְסַפְּקוּהוּ". ההגדרה הזו דומה להגדרת שיר ההייקו של קֶנֶת' יֶסוּדָה: "כאשר אדם רואה, למשל, שקיעה מרהיבה או פרחים יפים, הוא, לעיתים, כה רווי אושר שהוא פשוט עומד דומם. מצב נפשי זה ניתן לכנותו מצב של "אהה!", שכן כל מה שהמתבונן יכול להביע הוא קריאת התפעלות שאורכה כאורך נשימה אחת: "אהה!". המראה סוחף אותו עד כדי כך שהוא מודע רק לצורות, לצבעים, לצלילים... אין כאן מקום להבעה מפורשת של מחשבה, שיפוט או רגש מצדו של הצופה... מגמתם של שירי ההייקו היא להביע רגע כזה, וזה גם מקורה של צורת ההייקו". המכתב של קיטס מסתיים במלים: "אִם אֵין הַשִּׁירָה בָּאָה בְּטִבְעִיּוּת כְּמוֹ עָלִים לְעֵץ, מוּטָב שֶׁלֹּא תָּבוֹא כְּלָל." ואינני יכול שלא להיזכר במשפט המסיים את הטרקטאט הלוגי-פילוסופי של ויטגנשטיין (בתרגומו של משה קרוי), שאני חוזר וקורא בו כבשירה צרופה: "מַה שֶׁלֹּא נִתָּן לְדַבֵּר אוֹדוֹתָיו, יֵשׁ לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁתִיקָה." את ההרהור על שירו של ג'ון קיטס ואת 896 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.