בתוכניתה בחברת חיים לווינסון בערוץ-12 נשאה אופירה אסייג מונולוג שהוא בית ספר לתקשורת. היא השמיעה מונולוג באוזני אבי אבות האסון יריב לוין. המלחמה נמשכת. הגליל שומם. חמאס מחזיק ב-115 חטופים. ישראלים נרצחים. טרור יהודי משתולל. אך לוין בשלו, הוא רוצה את ההפיכה המשפטית כאן ועכשיו. אין לו סבלנות לג'ובניק שלנו, החייל הסדיר המתרגם לערבית. ההפיכה המשפטית הציתה את האזור. לא, אומרים הביביסטים - חלקם צינים נבונים וחלקם נבערים מדעת - זו המחאה. רגע, איך? הרי לולא ניסה לוין לבצע באורח חד-צדדי את ההפיכה האנטי דמוקרטית לא הייתה כלל מחאה, וכבר הזכרתי כי "המשנה - ידו על התחתונה." (פתח תחת האות ש'). לעתים אני תוהה על בני משפחתו. נניח שהם בעד ההפיכה המשפטית. אבל מה הם חושבים עליו שגם בעיתות אלה הוא חוזר ומציף אותה נגד דעת רוב האומה, לפחות נגד מחצית הציבור? רשע? אטום? מנותק? ועל-פי הכלל "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה" - מי הם? שלמה קרעי. שמחה רוטמן. טלי גוטליב. דוד אמסלם. איתמר בן-גביר. בצלאל סמוטריץ'. רשימה שאכן אומרת מי הוא. אך מה אני לעומת הניסוח המדויק והחריף והתמציתי-ממצה של אסייג? תודה, אופירה.