כשמדברים על אחדות ועל 'יחד' כדאי לזכור שמדובר בגזלייטינג שמבקש להשכיח את הפער המוסרי בין השבטים השונים וחשוב לזכור את סיפור 'פילגש בגבעה', שתעשיית המתנות הישראלית נכסה לעצמה כדי לחגוג את ט"ו באב כ'חג האהבה'. ט"ו באב אינו חג האהבה אלא חג החטיפה והאונס. זהו טקסט מכונן, משום שהוא מציג הסכם רגשי אכזרי המיועד להבטיח את המשך הישרדותו של שבט בנימין לאחר שביצע פשע נתעב שאין עליו מחילה. על הפשע הזה מסופר בסיפור 'פילגש בגבעה' (ספר שופטים, יט-כא), המתאר את מה שקרה לאיש משבט לוי שביקש להחזיר את פילגשו שברחה לבית אביה ובדרכו חזרה הביתה, בשעה שהתארח בביתו של איש זקן משבט בנימין, אנסו אנשי העיר את פילגשו. האיש ביתר את גופת פילגשו לשנים-עשר חלקים ושלח אותם לשנים-עשר שבטי ישראל. בתגובה למעשה נלחמו ארבע-מאות אלף לוחמים מבני-ישראל בעשרים-ושישה אלף לוחמים מבני שבט בנימין, שרפו את עריהם והכריזו חרם על השורדים (שפירושו איסור להתחתן עם בנותיהם). כדי להמשיך את קיומו של שבט בנימין לכדו הלוחמים הישראלים ארבע-מאות בתולות מתושבי יבש גלעד שלא השתתפו במלחמה, ומסרו אותן לבני שבט בנימין. מאז הותר לבני שבט בנימין לחטוף את בנות שילה המחוללות בכרמים פעם בשנה, בט"ו באב. ט"ו באב הוא חג לאומי, שבמשך ההיסטוריה נוספו לו הקשרים רבים. זהו חג של אחדות שבטי ישראל, וביטול איסור הנישואים עם בנות שבט בנימין, וזה גם יום זיכרון לקבורת הרוגי ביתר, לוחמי בר-כוכבא שנהרגו על-ידי הרומאים. זהו גם יום של מחילה על חטא המרגלים, וגם חג הבציר. אבל ט"ו באב אינו 'חג האהבה', כפי שנהוג לחגוג אותו בימינו, כחיקוי לוולנטיין דיי האמריקני (Valentine day). יש משהו צורם בחגיגת 'יום האהבה' בט"ו באב, משום שהיום הזה מציין בדיוק את היפוכה של אהבה. זהו יום זיכרון למעשה פשע נורא, שבהמשכו נוצרה מסורת של התעללות בנשים באמצעות חטיפה ואונס. יש משהו ציני בקישור שבין המנהג האכזרי לבין הדימוי הצרכני של האהבה, כמשהו שניתן לקנות ולשווק ולהשיג במהירות. כמו במודעות הפרסומת היוצרות דימויים מזויפים של נשים נחשקות, צעירות ורזות באופן קיצוני, מציע החג הזה את הנשים הלבושות לבן ומחוללות בכרמים. 'חג האהבה' אינו מציע לגברים ללמוד ליצור קשר של אמון עם נשים, אלא מסית אותם לנהוג באלימות: "לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים". זהו הפתרון הקפיטליסטי המציע סיפוקים מהירים וקצרים. זו 'אהבה' חד-צדדית המתבטאת במעשה אלים: "וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ", ומסתיימת בזוגיות כפויה: "וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן-הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ". אפילו הטקסט המקראי מודע למעשה הזוועה ולאשמה שהוא מעורר, ומעניק חנינה מראש לחוטפים ולאנסים: "וְהָיָה כִּי-יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִיב אֵלֵינוּ, וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה". אין כל הצדקה לחגוג את חג האהבה בשלהי הקיץ החם, בט"ו באב. מי שמחפש סימוכין לאהבה בספר הספרים יכול למצוא זאת בשיר השירים. את חג האהבה העברי צריך לחגוג באביב, ולדקלם את שיר האהבה הכורך את זוג האוהבים ביפי הטבע והפריחה. . את ההרהור והשיר, ואת 897 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.