בימים אלו מורטי העצבים, ימים של חששות כבדים מפני התנכלות של רשפי אש מאירן ומחיזבאללה, מחמס ומתימן, שיתנכלו לכל הטוב והיפה שנבנה בארץ ישראל מימי העלייה הראשונה בסוף המאה ה-19, יש משמעות מיוחדת לאימוץ התכנים של ההפטרה לפרשת "עקב". אחרי ט' באב אנחנו פותחים בקריאת שבע הפטרות שהמשותף להן - דברי נחמה. את שבע ההפטרות נקרא במהלך החודשים אב ואלול. ההפטרה השנייה מתוך השבע היא ההפטרה לפרשת השבוע שלנו - פרשת "עקב", המתחילה בספר ישעיהו פרק מ"ט פסוק י"ד. זו הפטרה הנושאת דברי נחמה ועידוד לעם, שהוגלה ב-ט' באב בשנת 586 לפנה"ס, ובשנת 538 מתבשר בהצהרת כורש שמעניקה לגולים זכות לחזור לארץ ישראל. ההפטרה שלנו מדברת אל ציבור הבנים שהוריו חוו את חווית האימה שפקדה את ירושלים בשנת 586 לפנה"ס. גם חלק מדור הבנים חווה את החורבן הקשה וספג את השפלת ההגליה וההליכה הכואבת בדרכי המוות מירושלים החרבה לבבל, חלקו כבר נולד בבבל. אחרי פחות מחמישים שנה עומד הנביא ישעיהו ב-538 לפנה"ס ומבשר להם, שהגיע עת הגאולה ועליהם לחצות את אימת המדבר, המפריד בין ארץ בבל לארץ הנכספת - ארץ ישראל. העובדה שיצאו מבבל בשיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס ציון רק 50,000 יהודים, מעוררת אותנו לשורה של תהיות שאין תשובה ברורה עליהן. היה חלק שקשה לאמוד את חלקו, שחשש מאוד אחרי פחות מחמישים שנה לאחר חורבן ירושלים לחזור ארצה. לחלק מבני העם היה קשה לעבור בשנית את סיוט המדבר האימתני המצפה להם בדרך מבבל לארץ ישראל. לא השפיעו כראוי דברי העידוד של ישעיהו בשבת "נחמו" בעיקר בפרק מ', בו הוא מעודד את העם, שאיתני הטבע יקלו עליהם בדרך הקשה - "וְהָיָה הֶעָקוֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה.. כָּל גָּיְא יִנָּשֵׁא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְּׁפָּלוּ". דברי העידוד של הנביא ישעיהו לא נתנו מענה לאלו שלא שבו מגולת בבל לבנות את הבית הלאומי השני. למרבה הכאב, חלק לא מבוטל בחר להישאר בגולת בבל. הנביא ישעיהו מודע לעוצמת הפער המכאיבה בין מספר היהודים שהוגלו לבבל למספר המצומצם והמדכא של 50,000 יהודים בלבד, המוכנים לשוב לציון ולחולל את תחיית הבית הלאומי השני בארץ ישראל. אל מול מציאות זו אומר הנביא ישעיהו בפרק מ"ט, פסוקים ח'-י': "כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ, וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרִתִִּּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שׁוֹמְמוֹת". מול היעוד העתידי של התנחלות בארץ הנכספת, אומר הנביא לעמו ברטט של התרגשות, שאין להם מה לחשוש מהמדבר האימתני המצפה להם. איתני הטבע ישתנו לכבודם - "...לֹא יִרְעָבוּ, לֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב... וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם, שַׁמְתִּי כָּל-הָרַי לַדֶּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמּוּן". ייעלמו מהמדבר לכבוד השבים לציון - השרב, הצמא, רכסי ההרים הגבוהים. אך למרבה הצער, חלק של האוכלוסייה היהודית נותר לחיות בבבל ולא הצטרף לדור השבים למולדת. ברשותכם אני מאמץ את גישתה של פרופסור נחמה ליבוביץ ואני הולך בעקבותיה, כשאני מדלג לארץ ישראל שלנו במציאות שאבי, סבי וסבא רבא שלי חוו בארץ ישראל. סבא רבא שלי עם בני משפחתו נמנו אל העולים בעליה הראשונות לישראל בשנת 1881-2. מספרם היה מועט, אבל הם בנו יש גדול ועוצמתי של מושבות שהיו לערים משגשגות. סבי בגר שכבר החלה העלייה השנייה בשנת 1903-4. הייתה זו עלייה של מעטים, שבנו קיבוצים, קבוצות ומושבים עד שחצינו את החצי מיליון יהודים בארץ ישראל, כשעצרת האו"ם הכירה ב-כ"ט בנובמבר 1947 בזכותו של העם היהודי לבנות את ביתו הלאומי בארץ ישראל, ותוך כדי שנה של מלחמה, שנכפתה עלינו באותו יום על-ידי מבקשי החרבת הבית הלאומי היהודי, עלו לישראל מעל למיליון יהודים. חוסלה גולת תימן על חמישים אלף יהודים שעלו לישראל, חוסלה גלות יהודי עירק שמנתה מאה ועשרים אלף יהודים, חוסלה גלות יהודי בולגריה שמנתה מעל ארבעים וחמישה אלף יהודים וכן עוד גלויות, כך שאנחנו בדור שלנו חווינו את מימושה של הפטרת השבוע, ככתוב בפרק מ"ט, פסוק י"ח - "שְׁאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָּאוּ לָךְ...".