מאז אוקטובר אשתקד, הרבה אנשים רוצים לעזור לישראל. זה מעין צורך פנימי שמחפש דרך לפני השטח, לחץ פנימי, אמיתי המעיק עליהם, כי הם רוצים לעשות את המירב למען ישראל.
עמיתה מאינדונזיה, מוניק רייקרס מספרת: "המטעים בקיבוץ בארי בדרום ישראל הם אחד מקורבנות שבעה באוקטובר. המטעים זקוקים לעובדים, אך רק ארבעה עובדים תאילנדים נשארו, השאר חזרו לארצם בשל המצב הביטחוני. זה לא מפתיע כי 39 עובדים תאילנדים נרצחו ו-32 נלקחו בשבי. ישנם שניים נוספים שנרצחו אבלו גופותיהם עדיין בעזה. "זו הסיבה בשלה אנחנו (בעלי ואני) רצינו לעשות משהו מוחשי לעזור, והסתבר שקטיף פרות זה דבר שאנחנו יכולים לעשות... הרגעים המאושרים ביותר שלי משך ששת החודשים הראשונים של 2024, מעבר למשפחה, היו כשקטפתי אבוקדו בגן של קיבוץ בארי בישראל במרץ." כך נוצריה אוהבת ישראל באינדונזיה.
ריץ׳ סלבין, יהודי אמריקני בעיר המלאכים, הפעיל בוועד המנהל של הפדרציה היהודית כמו גם של הלל בקמפוס UCLA, נרשם זה מזמן לתוכנית בארץ השולחת מתנדבים מחו"ל לעזור בקטיף פרות, במשימות אחרות בחקלאות ובעבודות נוספות. ידידים נוצרים בארץ השתתפו בתוכנית דומה, ולפחות הייתה להם הרגשה שהם עשו משהו ממשי. שלא כמו הנוצרים החיים בארץ, אותו יהודי אמריקני צריך היה לעבור מחצית העולם בכדי להגיע ארצה, כשרק מספר חברות התעופה עדיין טסות ארצה, והוא נאלץ לקנות כרטיס אל על במחיר מופרז ועוד עבור מושב אמצעי. (כמובן שגם זו תרומה, למאמץ המלחמתי של אל על, שריווחה ברבעון האחרון עבר את 500 המיליון.)
ביום שישי, כשהתחיל הבלגן של איומי אירן וחיזבאללה בהענשה חמורה של ישראל, התקשרתי לברר שהתוכנית התבטלה. לא רק שהיא נשארה שרירה וקיימת (כסף הוא כסף!), אלא שאל על שלחה אימייל תזכורת והעבירה אותו ממושב אמצעי למושב ליד החלון. הנאות קטנות בחיים, לפי הלקסיקון של אל על (וארקיע גם): גם לשלם הון עתק וגם לסבול.
כשהוא הגיע ארצה, התברר שמתוך 30-20 מתנדבים הגיעו רק שניים, והמתנדב השני החליט לפיכך להבריז. נשאר הוא לבד, עובד יום אחר יום בקטיף, כשהיום מתחיל בארבע לפנות בוקר ומסתיים בעשר, כשכבר חם מדי מכדי לעבוד. למי שגדל בחקלאות, או צעיר ב-30 שנים, או בילה בקיבוץ בילדותו, הרי שזה דבר של מה בכך. אך אדם שמגיע מארה"ב שאין בינו לבין עבודת כפיים (מלשון "ביזע אפך") ולא כלום, הדבר לא פשוט בכלל.
אך חברנו התמיד שבוע שלם, ואז הוא הצליח להקדים את חזרתו מעיר האלוהים לעיר המלאכים. מסתבר ששליחי מצווה אינם ניזוקים, וכך גם הטיסה ארצה וגם הטיסה חזרה עברו בשלום. השמיים נשארו פתוחים. אף מטוס לא נפגע. (טרם טיסתו אפילו ציידתי אותו בהוראות מה לעשות אם לא יהיה חשמל או תחבורה או תקשורת או טיסות כלשהן. לאן לנסות להגיע. ושם כבר ידאגו לו. לפחות את זה תאמתי.)
עד כמה ראוי לציון שמישהו שאינו ישראלי ושאין לו קרובי משפחה או חברים בארץ, עזב את עבודתו ואת שגרת החיים בכדי להגיע לארץ להתנדב. כל העלות מכיסו. וביום שישי ושבת, לאחר שבוע עבודה (מפרכת-מה), בזמן שבירושלים יש הרגשה עילאית, מיוחדת, שונה, הוא היה שם לבד. נכון, במלון, וגם בסמיכות לבן יהודה, אך זו הרגשה מאוד משונה, אולי מלחיצה, אך בוודאי מאכזבת. היכן משרד התיירות? הם יודעים לקבל פני צליינים שמגיעים לבית לחם בכריסטמס, מדוע לא להסביר פנים למתנדבים ומבקרים שמגיעים ארצה בזמנים אלו?
עד כמה יפה, חשבתי לתומי, אם מישהו יזמין אותו, יפגש, יצא ביחד. שזו אכן תהיה הרגשה של משפחה, של שייכות. מסתבר שמתנדבים הם כנראה דבר "מובן מאליו", או שאולי חזרנו לשגרה של טרום-פרוץ-מלחמת-השמד, ולרוב מי שפניתי לא היה זמן, זה לא היה חשוב או מיוחד, והם לא הבינו בדיוק מה ביקשתי או מדוע. (למי שלא חי בארץ, כשמגיעים בד"כ נענים בהצהרה "כמה חבל שלא ידענו שאתה מגיע, אנחנו בדיוק נוסעים לחו"ל / בנופש / עסוקים / ...", ובאותה נשימה "אנחנו מגיעים אליכם בקרוב ממש", וחותמים לסיום "תודיע לנו בפעם הבאה כשאתה מגיע ארצה!")
ובכל זאת, נקבצו ובאו להם כמה ירושלמים, אחד יהודי ואחד נוצרי ועוד כמה, בכדי להגיד "כמה טוב שהרחקת ובאת עד כאן, לבירת ישראל, דוקא בזמן זה, דווקא בשעת קושי זו." ישבו ודיברו על הא ועל דא, שתו קפה, אולי גם התכבדו בעוגה, סיפרו בקצרה מי ומה הם, וסיכמו שביקור ללא קפיצה נוספת לכותל לא יכול להיות מושלם. כמה נפלא שיש אנשים בעולם שאכפת להם ממדינת היהודים, ושישנם ישראלים ושאינם ישראלים בארץ שמעריכים זאת, כי זה בהחלט לא מובן מאליו.
חזק חזק ונתחזק
עם ישראל חי
נצח ישראל לא ישקר