המעברים חדים. בכלל היהדות מתאפיינת במעברים חדים. קחו למשל את חגי תשרי. רגע אחד אנחנו חוגגים שנה חדשה עם שולחנות מלאים כל טוב, מאכלים שמנים ומתוקים הקלוריות חוגגות ואיפה הדיאטה. ואז, ביום אחרי מגיע צום גדליה. חולף שבוע ומגיע כיפור. מסיימים כיפור וכבר במרוץ לקראת סוכות. כאילו לא היינו הרגע 'קבוצת מלאכים שעולה ויורדת משמיים". והנה נגמר חג סוכות, יוצאים מהסוכה ומיד מתחילים בהכנות לשמחת תורה. עם השקיות ממתקים שאמנם עדיין מוקדם לדבר על זה, אבל אולי כהכנה לקראת החגים שמגיעים אלינו בעוד חודשיים. נקודה למחשבה. כל שנה אני מוצא את עצמי עם שלל שקיות כאלו עם ממתקים, שלצערי הרב לא באמת מישהו ירצה לטעום. אולי כדאי להשקיע במארזים יותר פרקטיים, ואני לא מדבר על סידורי פירות או פריכיות מעניינות. אלא רק על משהו יותר אכיל. פחות עם כיתוב באנגלית על המוצר שלא מובן כלל ומדבקה שנותנת לך להבין שזה הדבר היחיד שקשור לעברית כאן. צום תענית אסתר מסתיים בכניסתו של חג פורים על כל המשתמע מכך, ואפילו ישראל המודרנית אימצה לעצמה את הנוהג הזה וקבעה לנו את יום העצמאות מיד במוצאי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. הנה עוד מעבר ששמתי לב אליו בשנה האחרונה. המעבר מתשעה באב, היום שהוא השיא של תקופת שלושת השבועות, עם מנהגי אבלות וצער וחורבן וצום ועצרה. ישיבה על רצפה ואור של נר לקריאת מספר השנים לחורבן, ואז ליום שאחרי. חנויות הממתקים והמתנות מלאות בדובונים גדולים באדום לבן, ועל כל אחד מישראל להשקיע כך וכך שקלים לשמח את בת זוגו במוצרים שאיש לא ישתמש בהם ואיש לא באמת צריך אותם. "חג האהבה" הוא המצאה יהודית כדאי להזכיר את זה לכולם, אבל בין מה שמופיע בסוף מסכת תענית לבין מה שקורה היום, מרחק שמים וארץ. איפה היום ואיפה פעם. ומדי שנה בטו' באב יותר מבשאר השנה, הסוגיה הזו של רווקות מאוחרת הולכת ותופסת מקום בשיח הכללי ובטח בשיח הדתי לאומי. לפני כחודשיים התכנסו באולם ירושלים בכנסת חברות כנסת, רבנים, רופאות ופעילות חברתיות לכינוס תחת הכותרת "מרווקות מאוחרת לבניית בית ושימור פריון". אני מתיחס לתופעה יותר כמשבר, דווקא בתוך המגזר הדתי לאומי ממנו אני בא, או לפחות מאמין שכך. הגיל הממוצע לנישואים באוכלוסייה הכללית הוא 27 לגבר ו-25 לאישה. בקרב הציבור הדתי מדובר על ממוצע של 24 לגבר ולאישה 22 עד 24. בקרב הציבור הכללי אחוזי הרווקים עד גיל שלושים הוא מעל חמישים אחוזים אצל נשים ואצל גברים גבוה מזה. המספרים בקרב רווקים בני 49-45 הם מעל עשרה אחוזים בקרב נשים וגברים. המגזר הדתי מתחיל להדביק פערים בכיוון הזה. עד כאן מספרים ועכשיו אנשים. אני יכול לספור באצבעות שתי ידיי את מספר הרווקים והרווקות שאני מכיר מעל גיל שלושים, שמחפשים את החלק השני. ולא אבוש לספר שניסיתי לחבר ביניהם. אבל זיווגו של אדם זה משהו קצת יותר מורכב מרשימה טכנית כמו שאני מחזיק בה. יש יוזמות מקסימות מהיוזמה של "שגרירים בלב", "באים בטוב" ועוד יוזמות מקסימות ועד למפגשים גדולים בבנייני האומה, ספידייטים ועוד מיני המצאות שברוך השם פתר אותי מעונשו של זה. אין לי משהו חכם לומר בטור הזה כמו הבקשה שלי מהסביבה ומבני המשפחה, ובעיקר מההורים - ללחוץ פחות. פחות "בקרוב אצלך" ופחות להאשים. לתת עזרה אם צריך, כתף תומכת ואוזן קשבת. מעבר לזה היא והוא יודעים מה הם צריכים לעשות. בין זה לבין הרצון המרחק לעיתים גדול אבל זה כבר נתון בידם. ירצו יבקשו. להעיר זה לא תורם. ובינתיים אני רוצה לומר תודה. תודה לזו שנתקה לי את הטלפון כי שמעה שאני מדימונה. לזו ששללה אותי כי אני דתי מדי. זו שלא רצתה חילוני מדי כמוני. לזו שלא רצתה מישהו עם כיפה גדולה כמו שלי, ותודה לזו שחשבה שהכיפה שלי קטנה מדי. תודה לזו שחשבה שלא מכובד עבורה לצאת עם מישהו שלא ראה עולם גדול כמותה, ולזו שחשבה שבגיל שלושים צריכה להיות לי עבודה מסודרת. לזו שחשבה שצריך להיות לי רכב ולזו שרצתה שיהיה לי בית משלי. תודה לזו שלא הסכימה לצאת עם מישהו שלא היה לוחם בצבא, וזו שלא הסכימה למישהו כהה עור מדי עבורה. תודה לזו שרצתה מישהו נאה יותר, ולזו שרצתה מישהו חכם יותר. לזו שלא רצתה בלי להסביר, ולזו שרצתה להסביר שזה לא אני. תודה לכולכן ותודה גדולה לזו שלא התייחסה לכל זה והלכה עם הלב. חג אהבה שמח אהובתי.