הכותב חולק במאמר זה על צעדים מתוכננים של משפחות "החטופים". זאת למרות המוסכמה מאז 7 באוקטובר, כי רוב הציבור סבור שצעד זה או אחר של קרובי "החטופים" אינו אמור להיות חלק מהסוגיות הגורמות למחלוקות בקרב הציבור. ואף על-פי כן ייאמר כאן: כוונת משפחות החטופים והחטופות להחרים את הטקס הממלכתי המתוכנן לציון טבח 7 באוקטובר, כוונה זו, לטעמו של הכותב, מוטעית.
טקס הזיכרון המתוכנן הוא צעד חיוני, זאת כאשר הטבח האיום ב-7 באוקטובר מוגדר לעתים תכופות כפשע האיום ביותר שבוצע בעם היהודי מאז השואה. אין חולקים, נדמה לי, על הגדרה זו. ודומה כי השוואה זו מחויבת ממש: הרי לא התחוללה מחלוקת על פשעי הנאצים. קיימת תמימות דעים טרגית. אם כך, תהא זו טעות להעניק גם לטקס לציון היום בו נעשה פשע דומה לשואה, מימד של מחלוקת.
הרי עצם ההתרסה כלפי החלטת הממשלה לקיים מעמד זיכרון במלאת שנה לטבח - משמעותה ליבוי מחלוקת. זאת ועוד: טקס נוסף ביוזמת משפחות החטופים נועד לשמש, לפי דיווחי התקשורת, מחאה כלפי "פוליטיקאים ציניים שבורחים מאחריות", כלשון הדיווח בידיעות אחרונות (20-8).
לאן אפנה? מתחבט היום ישראלי המבקש להביע את דעתו, מחאתו, הסבור כי הממשלה - אותם "פוליטיקאים ציניים" - רק משתהה בחתימה על הסכם עם החמאס. האם אותו ישראלי מתלבט כאחד העם האם להעדיף להיות צופה בטקס הממלכתי או בטקס החלופי לציון טבח 7 באוקטובר ביוזמת משפחות החטופים. למרבה הצער, לפעמים נשמעים קולות מחאה בעלי אופי פוליטי גם במעמדי זיכרון וחבל. זו הפרה בוטה המטשטשת כל משאלה למימוש ערך ה"אחדות". וקיימת עוד סיבה הגורמת לאי נחת למשפחות החטופים (לכולן? לרובן?): ההחלטה להפקיד את האחריות על הטקס הממלכתי בידי השרה מירי רגב.
אין צורך לאזכר כיצד נוהגים אמצעי תקשורת חשובים כאשר מזכירים את שמה. כמובן, גם לשרה רגב ולהתבטאויותיה יש חלק ביצירת התדמית הציבורית של השרה. אבל נדמה לנו כי מעמד הזיכרון לנרצחי טבח 7 באוקטובר אינו צריך לשמש עוד נימוק למחאה פוליטית דווקא במעמד זה. במלים אחרות: אנו נדרשים להתעלות, אך יחד עם משפחות ה"חטופים".