כשאתם רואים את כל התקשורת ביישור קו מוחלט בדרישה להיכנע לדרישות האויב כדי פשוט "לסיים את הסאגה" תזכרו דבר אחד - זה בדיוק מה שהיה באוסלו, ביציאה מלבנון, בהינתקות, בעסקת שליט ובהסכם הימי. ראינו מה קורה למי שצועד במורד הדרך הזו.
אובדנות היא, לעתים, התשוקה לשקט. התשוקה הזו קוראת למתייסרים כמו הסירנות בלב ים ששירתן מושכת את המלחים עד להטבעתם במצולות. כך האובדנות בחיי היחיד וכך האובדנות הלאומית. למען העם היהודי ועתיד הארץ הזו - חייבים להחזיק מעמד מול כל הלחצים, מול כל השקרים, מול כל החולשות, מול כל הייסורים. את האויב צריך לכתוש ללא רחם.
הגיבורים מנצחים, בדרכם להבסת האויב, את החולשות האנושיות שלהם עצמם. זו שעה שבה האויב האכזר כבר הוכה וידו על התחתונה. כעת ההתמודדות היא פנימית, עלינו לעבור תמורה עמוקה מהיהודי שנצרב לו בדנ"א שבעת צרה פודים מה שאפשר ובורחים - ליהודי הלוחם.
חטא המרגלים היה גם הוא הכמיהה לברוח, לא להתמודד. כך גם תשוקתם של בני ישראל לשוב מצרימה עד הצורך לאסור בתורה על החזרה לאדמה המצרית המקוללת. דוד המלך הוא הביטוי לתיקון חטא המרגלים בעצם זה שהוא ניצב מול גולית והביט בעיניו.
עלינו להתפתח, אין לנו ברירה כעת. מבורח לניצב. מנרמס לחמוש. מיהודי דפוק ליהודי מזוין.
אנחנו חייבים זאת לאבותינו שהתפללו לנס הקמתה של מדינת ישראל, אנחנו חייבים זאת לעצמנו, אנחנו חייבים זאת לילדינו, אנחנו חייבים זאת לקיום העתידי של המפעל הציוני.
אנחנו חייבים זאת לאלוהים, אנחנו חייבים זאת לאדם, אנחנו חייבים זאת לעם, אנחנו חייבים זאת לארץ. נצח ישראל לא ישקר. עם ישראל חי.