ימי אלול ממשמשים ובאים, חודש אלול הוא החודש הסמוך לראש השנה, שהוא יום הדין לכל באי עולם. לפיכך הוא נקבע כחודש התשובה, ומרבים בו באמירת סליחות ותחנונים לפני בורא העולם. ימים אלה, ימי חודש אלול, הם ימי רצון מימי קדם, שכן כאשר חטאו בני ישראל בעגל ונשתברו הלוחות עלה משה רבינו אל ההר וביקש רחמים וסליחה מהבורא על חטא העגל. הקב"ה התרצה לו ואמר לו: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים...(שמות ל"ד, א')" . משה עלה להר בראש חודש אלול ושהה שם ארבעים יום עד עשירי בתשרי ובעשירי בו (יום הכיפורים) הוריד מן ההר את הלוחות השניים שנתן הקב"ה לבני ישראל. ונקבעו ימים אלה שמראש חודש אלול ועד י' בתשרי - יום הכיפורים - לימי רצון לדורות, לתשובה ולכפרת חטא. אף על-פי שהתשובה טובה ומקובלת בכל עת - ימי אלול מוכנים ומסוגלים יותר לקבלת תשובה. לפי שבימים אלה מתעוררים הרחמים למעלה, והיד פשוטה לקבל שבים. במהלך הדורות קיבלו ימים אלו צביון יהודי מיוחד, נוכח היותם קרובים בזמן לחגי ישראל. כך גם לראשיתו של חודש אב - עד תשעה באב, חודש אדר עד אמצעו, וכך הוא גם לכל חודש אלול. חודש זה זכה למספר דינים ומנהגים המיוחדים לו, שיסודם מחד-גיסא, בהיות חודש אלול החודש האחרון בשנה, ומאידך-גיסא, משום היותו קודם לראש השנה ויום הכיפורים - הימים הנוראים. חכמינו סבבו את ימי אלול והקיפום בהלכות ומנהגים, וכך קיבל החודש הזה גוון מיוחד ושונה מכל שאר החודשים וזכה לשם 'חודש הרחמים והסליחות'. יש לראות את המאפיין והמייחד של החודש שממנו השתלשלו ההלכות והמנהגים והוא החיוב של כל אדם בישראל לחזור בתשובה מהחטאים שחטא במהלך השנה החולפת. דוגמה לכך מופיעה בספר מנהגי המהרי"ל שנכתב באשכנז בראשית המאה ה-15 וכך נכתב: "וירגיל את עצמו כל ימי אלול - במעשים טובים ובתשובה - להיות רגיל בהן בעשרת ימי התשובה, ואמר...דכל ימי אלול ישב כל אדם קודם סעודותיו וקודם שינתו וישתומם על עצמו ויפשפש במעשיו להתוודות עליהן בימי התשובה העולין לקראתו... (מהדורה שפיצר, עמ' רנ"ח - רנ"ט)". חכמינו ראו צורך להנהיג פעולות מוגדרות ולציינן כדרכי תשובה. בני עדות המזרח נוהגים להשכים לאמירת פיוטי הסליחות, הקוראים לאדם לחזור בתשובה לפני בוראו. וכך מובא בשו"ע (או"ח, תקפ"א, א'): "נוהגים לקום לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך עד יום הכיפורים". בני אשכנז, לעומתם, מתחילים באמירת סליחות רק שבוע לפני ראש השנה. מנהג קדום נוסף הבא לעורר את האדם משגרת החיים, הוא תקיעת השופר בכל יום כפי המובא במנהגי מהרי"ל (שם): "מנהג הוא בכל ישראל לאתחולי בתקיעת שופר משנכנס אלול...ודרש מהר"י סגל טעם התקיעה משנכנס אלול כדאמרינן מרבין בתשובה, וסמך לדבר ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך ר"ת אלול, ולכן תוקעין להזהיר ולהזריז העם לתשובה". עוד מנהג נוסף מובא שם, איחולים בין אדם לחברו לשנה טובה: "...משנכנס אלול כשכותב אדם אגרת שלום לחברו צריך לרמוז בהתחלתו שמבקש עליו להשיבו לטוב השנה הבאה עלינו לטובה. על דרך 'בשנה טובה תכתב ותחתם', או 'תולה ארץ על בלימה יטיב לך כתיבה וחתימה'. ייתכן כי ממנהג זה נתגלגל המנהג הנאה, שראשיתו כבר במאה שעברה, לשלוח כרטיסי 'שנה טובה' לקראת ראש השנה. במאה ה-18 הונהג על אמירת מזמור מתהילים" לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כ"ז) בכל יום מראש חודש אלול עד שמיני עצרת בבוקר ובערב. יסודו בדרשה הקדומה (ויקרא רבה כ"א): "אורי - בראש השנה, וישעי - ביום הכיפורים". בעולם הישיבות מורגשת האווירה המיוחדת של חודש אלול, בו מרבים הרבנים בשיעורי מוסר ומחשבה לקראת הימים הנוראים. בשעתו נשאל הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, האם מותר לערוך חתונה בחודש אלול, או שמחמת ההוללות והליצנות העלולות להיות במהלך החתונה אין לקובעה בחודש זה. וכך פסק הרב בספרו שו"ת יחווה דעת (א', מ"ח) שאין כל איסור בדבר, להפך, ראוי שלא לדחות חתונה כדי להקדים מצוות פריה ורביה. תשובה אחרת בנדון פסק האדמו"ר מלובביץ' הרב מנחם מנדל שניאורסון שהמליץ להתחתן דווקא בחודש אלול משום "חודש הרחמים והרצון... ומזלו בתולה". הגו בחודש זה לבדוק מזוזות, מגילות וספרי תורה. כמו-כן אדם הכותב לחברו מכתב בחודש אלול מסיים לברכו ולאחל לו בשנה טובה ומתוקה.