היום שלחתי למנויי 'פיוט' את ההרהור ה-900, הפעם על שירו של עמוס נוי, שחוקר שוב את גבולות הזיכרון. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. אני זוכר את עמוס נוי ממרחק עמום של כחמישים שנה, כשקראו לו עמוסי, חבר של חבר, בירושלים אחרת, בימים שכמעט אינני זוכר מהם דבר. אינני זוכר, כמובן, שבינתיים הוא למד מתמטיקה ומדעי המחשב ומילא תפקיד בכיר בחברת הייטק בינלאומית, שבגיל חמישים התפטר וחזר ללמוד באוניברסיטה, והשלים דוקטורט בתוכנית לפולקלור ותרבות עממית, כמו אביו לפניו. בקרוב גם הוא יהיה בן שבעים, כמוני, והזיכרון המתפוגג מטריד יותר ויותר. את 'שיר בחלום לפנות בוקר' קראתי בספרו של עמוס, 'שלום לאדון העורב' (עולם חדש הוצאה לאור, 2018). אני זוכר שיר אחר שכתב עמוס, 'הזיכרון', שבו הוא עוסק באותו נושא, שהוא למעשה קטע פרוזה המחולק לשורות קצרות: "אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַזִּכָּרוֹן הֲכִי מָתוֹק שֶׁלִּי הוּא מֵהַיַּלְדוּת הָרְחוֹקָה, כְּשֶׁהָיִיתִי שׁוֹכֵב מִתַּחַת לָעֵץ וּמַבִּיט בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ מְרַצֵּד עַל הֶעָלִים הַיְּרֻקִּים, לְיָדִי רָבַץ הַכֶּלֶב וְאֵי-שָׁם שָׁרָה הַצִּפּוֹר, וְלִפְעָמִים שָׁמַעְתִּי אֶת אִמָּא קוֹרֵאת בְּקוֹל אֶת הַשֵּׁם שֶׁלִּי אֲבָל אַף פַּעַם לֹא עָנִיתִי כִּי הָרֹאשׁ שֶׁלִּי הָיָה עָמֹק בַּחֲלוֹם, שָׁם מִתַּחַת לָעֵץ, בַּזִּכָּרוֹן הֲכִי מָתוֹק שֶׁלִּי." גם בשיר 'הזיכרון' נזכר המשורר באמו, וגם שם הזיכרון קשור בחלום: "וְלִפְעָמִים שָׁמַעְתִּי אֶת אִמָּא קוֹרֵאת בְּקוֹל אֶת הַשֵּׁם שֶׁלִּי אֲבָל אַף פַּעַם לֹא עָנִיתִי כִּי הָרֹאשׁ שֶׁלִּי הָיָה עָמֹק בַּחֲלוֹם". בשיר 'הזיכרון' עוסק עמוס בזיכרון הילדות שלו עצמו, בשעה שבשיר 'שיר בחלום לפנות בוקר' הוא עוסק בזיכרון של אמו המתה. בשיר הראשון הוא שומע את שמו מפי אמו, ה"קוֹרֵאת בְּקוֹל אֶת הַשֵּׁם שֶׁלִּי". בשיר השני לזיכרון של אמו "כְּבָר אֵין שֵׁמוֹת". גם השיר הזה הוא, למעשה, קטע פרוזה המחולק לשורות קצרות: חָלַמְתִי חֲלוֹם וּבַחֲלוֹמִי אִמָּא שֶׁלִּי שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי לִשְׁמִי. שׁוֹאֶלֶת: מִי אַתָּה? אֲנִי נִרְאֵית לְךָ מֻכֶּרֶת? דְּבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֶרֶת. בַּזִּכָּרוֹן שֶׁלִּי כְּבָר אֵין שֵׁמוֹת. זֶה הַמָּוֶת הַזֶּה שֶׁעוֹשֶׂה בּוֹ שַׁמּוֹת. זהו תיאור קצר של אובדן הזיכרון, תיאור המעורר את השאלות העמוקות ביותר הנוגעות בהבנת המושג 'עצמי'. השיר נפתח בתיאור פשוט: "חָלַמְתִי חֲלוֹם וּבַחֲלוֹמִי אִמָּא שֶׁלִּי שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי לִשְׁמִי". אבל המשפט "אִמָּא שֶׁלִּי שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי לִשְׁמִי" אינו פשוט כלל וכלל. גם אני שוכח שמות, אבל לעולם לא אשכח את שמות ילדי. התיאור הזה מתאים למפגש עם אימא דמנטית, שחייה נמוגים בעודה בחיים, וכבר אינה מזהה את הסובבים אותה. האם אינה מזהה את בנה, והיא מבקשת את עזרתו: "שׁוֹאֶלֶת: מִי אַתָּה? אֲנִי נִרְאֵית לְךָ מֻכֶּרֶת?" נדמה, שהיא מבקשת ממנו לעזור לה לזהות את עצמה, כשהיא שואלת: "אֲנִי נִרְאֵית לְךָ מֻכֶּרֶת?" עמוס נוי מציע כאן הבנה חדשה של מהות הזיכרון. לא רק באמצעות הסיפור האישי שלנו אנחנו יוצרים את תודעת ה'עצמי' שלנו, אלא גם באמצעות הזיכרון של הסובבים אותנו. זיכרונות הילדות שלנו, למשל, לעתים קרובות אינם הזיכרונות שלנו, אלא סיפורים שסיפרו לנו הורינו וקרובי-המשפחה שלנו. גם ההצהרה הבאה של האם מאפשרת לנו להתבונן בזיכרון במבט חדש: "בַּזִּכָּרוֹן שֶׁלִּי כְּבָר אֵין שֵׁמוֹת". בדרך-כלל אובדן הזיכרון הוא אובדן של נרטיבים, של אירועים שנשכחו, אבל אמו של המשורר מתארת שיכחה של "שֵׁמוֹת". האם הזיכרון יכול להתקיים באופן מופשט, כללי, ללא "שֵׁמוֹת" שמזהים בו את הדברים הפרטיים, ולעתים את עצם מהותם? זיכרון ללא שמות מחזיר אותנו אל עולם של "תֹּהוּ וָבֹהוּ", אל תחילת הבריאה, בטרם העניק האדם שמות לכל החיות (בראשית, פרק ב, פסוק ב): "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה". השמות מאפשרים לבני-האדם להבחין בשאר בעלי-החיים ולשלוט במציאות הסובבת אותם. הענקת שמות לדברים הסובבים אותנו מעניקה לנו תחושה של שליטה וגם תחושה של 'מקום בטוח'. השמות הם העובדות הראשונות שכל תינוק לומד על המציאות, כדי לעשות בה סדר ולהתמצא בה. איבוד זיכרון השמות יוצר בנו תחושה של "תֹּהוּ וָבֹהוּ" המלווה בחרדה גדולה, קיומית. תחושת אובדן השמות מאפשרת למי שהולך ומאבד את הזיכרון שלו להיות מודע לאובדן החוטים הסמויים המחברים אותו אל המציאות, שבלעדיהם מסתיימים חייו: "זֶה הַמָּוֶת הַזֶּה שֶׁעוֹשֶׂה בּוֹ שַׁמּוֹת". יפה החרוז המסיים את שירו של עמוס, המחבר בין אבדן ה"שֵׁמוֹת" לבין המוות שעושה בזיכרון "שַׁמּוֹת". מתוך אפלת השכחה אני נזכר בשירה של חיה שנהב, 'שכחתי את שם הציפור', עליו כתבתי כאן לפני שנים אחדות: שָׁכַחְתִּי אֶת שֵׁם הַצִּפּוֹר קָרָה דָּבָר נוֹרָא הַשֵּם שֶׁאֶתֵּן לַצִּפוֹר הַזֹּאת וַדַּאי אֵינוֹ שֶׁלָהּ. מִכְּאֵב אֲנִי כִּמְעַט נֶחְנֶקֶת. עוֹד מְעַט אֶשְׁכַּח אֶת שְׁמוֹת הָעֵצִים. פִּתְאֹם אֲנִי נִזְכֶּרֶת בִּדְבָרִים שֶׁעָשִׂיתִי לֹא כְּפִי שֶׁהָיִיתִי צְרִיכָה. שֵׁמוֹת שֶׁנָּתַתִּי. הַאִם הַכֹּל שְׁגִיאָה. אֲבָל הַצִּפוֹר אֵינָה שֶׁקֶר, מַה שְּׁמָהּ. מִבֶּהָלָה אֲנִי כִּמְעַט נֶחְנֶקֶת. וַאֲנָשִׁים עוֹבְרִים שָׁם לְמַטָּה וַאֲנִי מֵעוֹלָם לֹא נָגַעְתִּי בָּהֶם, וַאֲנִי חַיֶּבֶת, לָמָּה אֲנִי חַיֶּבֶת, וַעֲיֵפָה. עוֹד מְעַט אֶהְיֶה שְׁקוּפָה. לְפָחוֹת שֶׁתִּתֵן לִי אֶת שְׁמָהּ. בְּבַקָּשָׁה. אובדן הזיכרון שלי אינו קשור לגילי המתקדם, אלא לפוסט-טראומה שלי בעקבות הלם הקרב במלחמת יום כיפור. כבר לאחר המלחמה התמודדתי עם הפגיעה בזיכרון, שהחלה בפגיעה ביכולת שלי לזכור שמות. תחילה גיליתי שאינני זוכר את שמותיהם של מי שלמדו איתי בבית-הספר היסודי והתיכון, ואחר-כך גיליתי שאינני זוכר את שמותיהם של אנשים שאני פוגש באופן קבוע, כמו פקידי בנק או מוכרים בחנויות, כשאני פוגש אותם מחוץ להקשר הרגיל שלהם (בבנק או בחנות הירקות). לאט-לאט למדתי לחיות עם אובדן זיכרון השמות, כשאני מעמיד פנים שאני זוכר אנשים שאני פוגש, ובאמצעות שיחה קצרה אני משחזר את ההיכרות איתם. אבל בשנים האחרונות, ובעיקר בזמנים של התקפי חרדה, המאפיינים את הלומי הקרב, אני שוכח אפילו את שמותיהם של אנשים שאני מכיר היטב. זה מעגל קסמים הגורם לשכחה במצבי חרדה, כאשר השכחה עצמה מגבירה את החרדה. עכשיו, כשאני בן שבעים והמוות קרוב מתמיד, הזיכרון הולך ומתפורר ואני יודע ש"זֶה הַמָּוֶת הַזֶּה שֶׁעוֹשֶׂה בּוֹ שַׁמּוֹת", המוות של חברי המרוטשים שנותרו בסיני, והמוות שלי, ההולך ומתקרב.