לאורך 19 שנים שבהם עשיתי מילואים בצה"ל - צבא ההגנה לישראל - עסקנו בפעילות שלמיטב הבנתי אינה "הגנה לישראל." בפרט, במסגרת הפלישה של ישראל ללבנון ביליתי בביירות ב-1982. קשה לטעון שהיה מדובר במהלך צבאי חיוני לביטחון מדינת ישראל. וחשוב יותר לעניינינו, בשנות ה-80 וה-90, ביליתי ימים ולילות רבים בהגנה על התנחלויות ביו"ש וברצועת עזה. ההתנחלויות לא תורמות לביטחון מדינת ישראל, למעשה הן מחבלות בביטחון ארוך הטווח, ובכל זאת, ברגע שממשלת ישראל החליטה להקים התנחלויות, סביר שצה"ל יספק הגנה למתנחלים, וגם אם אני סבור שמדובר במהלך מזיק ולא מוסרי, התגברתי על הקושי ומילאתי את הפקודות. (או אם תרצו, לא הייתי אמיץ מספיק לסרב). אבל איפה עובר הקו? מתי משרת מילואים יכול להגיד עד כאן? לא יודע להגדיר, אבל היום, אם הייתי בגיל שעדיין עושים מילואים, לעזה לא הייתי נכנס. הייתי מסרב לשרת במלחמה שנועדה להבנתי לשמר את שלטון נתניהו וממשלתו, ותרומתה לביטחון מדינת ישראל, למיטב הבנתי, כבר שלילית, או לפחות לא מצדיקה את מחירה הכבד: מוות של לוחמים, מוות של חטופים, הרס יחסי החוץ, הרס החברה הישראלית, הרס הכלכלה, ואפילו פגיעה בהרתעה הצבאית של ישראל, וכמובן שחיקת צה"ל בעזה כאשר צריך להתכונן למלחמה מול חיזבאללה ואירן. ובנוסף, במחילה, גם המוות של עוד ועוד חפים מפשע תושבי עזה והרס החיים של רבים יותר, הם חלק מהמחיר הכבד של המשך מלחמת שלום נתניהו. כמובן שאני לא ממליץ כאן לאנשים במחנה השפוי לסרב לשרת (לא רוצה שהמשטרה תעצור אותי כשאגיע לארץ..), אבל נדמה לי שסירוב מסיבי לשרת בעזה יכול להשפיע על הממשלה, בשונה מכל ההפגנות שכפי הנראה לא מספיק מטרידות את נתניהו ו-62 החלאות בקואליציה. צריך יותר בשביל לעצור את הכניעה לחבורת הכהניסטים שחוגגים את נס 7 באוקטובר. האם זו אנרכיה? כן. אבל זו תגובה הולמת לאנרכיה מטעם השלטון. כאשר השלטון בז לחוק, ומתקדם בהדרגה לדיקטטורה, חובת הציבור לא לשתף פעולה.