כפי שהתפרסם בכל ערוצי התקשורת בסוף השבוע, השר לביטחון לאומי - איתמר בן-גביר - הותקף בידי מי שרחצה בחוף ת"א, כשלטענת אשת השר "היא באה עם גוש בוץ, זרקה אותו וחזרה למים בדילוגים". פגעה או לא, זו אינה מטרת הרשימה הקצרה שלפניכם. טענתנו היא פשוטה - לא הייתה עילת מעצר כנגד החשודה ולפיכך לא היה מקום להחזיקה במעצר במהלך השבת וכן לא היה מקום לשחררה בתנאי חלופת מעצר של מעצר בית. והרי הדברים ידועים ונפסקו פעמים רבות בפסיקה: עצם הצורך בחקירה אינו עילת מעצר, וחלופת מעצר אפשרית אך כשמתקיימות עילות המעצר הקבועות בחוק. החלופה נועדה להשיג את תכליות המעצר באמצעי שפגיעתו פחותה (עיקרון המידתיות החוקתי) אבל החוק לא מתיר, בשל העובדה שהאמצעי הננקט הינו החלופה ולא המעצר, את הגמשת התנאים המוקדמים להתגבשות עילת מעצר. מהם אותם תנאים להתגבשות עילת המעצר? עסקינן בחשש סביר לשיבוש מהלכי משפט או מסוכנותו של החשוד. באשר לעילה הראשונה ברי שאינה מתקיימת. החשודה רחצה בים ומכאן לכאורה אינה מכירה את העדים השונים שבכוונת המשטרה לחקור, מה גם שספק אם יש בכך צורך ראייתי כלשהו שהרי האירוע ממילא מתועד. גם עילת המסוכנות אינה מתקיימת כאן. בדרך כלל עילה זו נלמדת או מהמעשה גופו ונסיבות ביצועו, או מראיות מבוססות אודות כוונות עתידיות לביצוע מעשה מסוכן בעתיד של החשודה, הנלמד מהמעשה שבו היא נחשדה או מעברה הפלילי או נטייתה לבצע עבירות נוספות. די ברור כי אף אחד מהדברים האלו אינו מתקיים כאן. לחשודה אין כל עבר פלילי. זריקת החול שהיא פעולה שוודאי שיש לגנותה בכל פה נושאת אופי יותר מחאתי ופחות אופי של תקיפה מסוכנת. גם אם יש לשקול הגשת אישום נגד החשודה במקרה זה על תקיפת עובד ציבור אין שום מקום להחזיקה במעצר. טעה אפוא בית המשפט כשבחר בחלופה של מעצר בית, ובכל זאת ניתן להתנחם בכך שהורה על שחרור החשודה ממעצר. לבסוף, הפרשה הזו, כולל אופן הטיפול בה הם ביטוי לקיטוב ולחוסר האחווה הפוקד את המדינה והחברה בשנים האחרונות . נראה לנו שעכשיו אולי יותר מתמיד ראוי להנמיך את גובה הלהבות ולזכור שסליחה ורחמים הם מתכון ותמהיל נכון יותר, במיוחד בחודש אלול. לא נותר לנו אלא להצטרף בכול לב לאמירה החותמת של השופט את החלטתו בעניין: "אם לא נהיה תלויים זה בזה, בסוף נהיה תלויים זה ליד זה." (כב' השופט מנחם קליין).