אליטות בישראל הכוללות את המערכת המשפטית, האקדמיה, מפלגות נישה שכל תוכנן הוא "רק לא...", ממסדים ביטחוניים ופקידות בכירה, מעניקות לעצמן את הפריווילגיה האקסקלוסיבית להגדיר את מאפייני הדמוקרטיה ואת המותר והאסור במסגרתה, תוך התעלמות יהירה מרחשי עומק עממיים. ה"דמוס" (העם) הוא בעל חשיבות משנית, אם בכלל. דרכן של אליטות שהן מגדירות ערכים ואידיאולוגיות פוליטיים במושגים מופשטים מתחום השיח האינטלקטואלי, במושגי ההווה, ולפעמים זהו שיח בכיוון אוונגרדי. ממילא "האנשים הפשוטים" התופשים והמנסחים את המציאות מתוך התפלשות יומיומית בה, מתוך ההתעסקות ב"שליה ושפיר" ומתוך ראיית עולם שמרנית בעיקרה, שהלכה ועוצבה במהלך דורות קודמים, מוצאים עצמם מבוזים ומודרים מלכתחילה מהלגיטימיות של השתתפות בשיח הפוליטי ובוודאי מתפקידים בכירים ברשויות השלטוניות. דוגמה צועקת לכך היא פסילה א-פריורי על-ידי לשכת עורכי הדין את המועמדים לכהונת שופטים רק בשל זהותם כשמרנים הקשורים במכון המחקר "קהלת". אין מדובר ביריבות לגיטימית בין דעות שונות אלא, כאמור, בשלילת לגיטימיות של דעות הנתפשות כעממיות וארכאיות. טיפוח אליטיזם לכשעצמו לא רק שאינו שלילי אלא הוא אף רצוי. היה ראוי שמערכת החינוך הציבורית תטפח אליטות, אך לא זה המצב. זוהי מערכת המחויבת לעקרון השוויוניות, וממילא עניינה בטיפוח החלשים ולא החזקים. אכן, ראוי מאוד לקרב את החלשים אל הפסגה, אך חשוב שתהיינה אליטות אשר מידי פעם בפעם תגבהנה את הפסגה. זהו בדיוק תפקידם של אליטות: הגבהת הפסגות ולא ביזוי ופסילת תחתית ההר. אין פסגות קיימות ללא תחתית ההר, וזו אף רחבה יותר מפסגותיה. אליטות צריכות להשפיע וגם להוביל כמשכוכית אבל גם המשכוכית היא בת מין העדר ולא צבי דוהר או ציפור כנף. מדוע ילך העדר אחר מי שאינו בן מינו? וכן, אם תתרחק המשכוכית מרחק רב מהעדר מי ילך בעקבותיה? אליטות המנתקות עצמן מההיסטוריה והמסורת של עמם לא רק שאינן משפיעות אלא שנוהגות ביהירות וסופן יצירת קרע בעם. גישה יהירה זו היא גם אנטי-דמוקרטית בעליל. העיקרון הבסיסי בדמוקרטיה המודרנית הוא זכות הצבעה אוניברסלית. גם ל"חכמים", גם ל"טיפשים", גם לאוונגרד הנמלט מכל צללי עבר אל תהומות הטרלול הפרוגרסיבי, גם לשמרנים, למטריאליסטים, לפטליסטים וחוזי אחרית הימים. זכות ההצבעה האוניברסלית איננה רק זכותם של אנשים אלא היא ממילא זכותם של רעיונות, מאפייני תרבות, חוכמת המונים, מאוויים לאומיים, רשמים אתניים וחזונות משיחיים המתהווים במשך דורות (אגב, מה כל כך מפחיד בחזון המשיחי של "וגר זאב עם כבש"?). זכות הצבעה זו כוללת, אם כן, לא רק את אנשי ההווה אלא גם מטענים תרבותיים של דורות עברו שההווה אינו אלא פריים. היטיב לנסח זאת גילברט ק. צ'סטרטון, (ראשית המאה ה-20) הוגה דעות אנגלי מעמיק וגאון בדיונו על היחס בין מסורת לדמוקרטיה: המסורת אינה אלא הרחבה של זכות ההצבעה; היא מעניקה קול לנידח מכל המעמדות - לאבות אבותינו. המסורת היא הדמוקרטיה של המתים. היא מסרבת להיכנע למרותה של אותה אוליגרכיה צרה ויהירה שהקימו לעצמם אלה שנתמזל מזלם להלך תחת השמש. הדמוקרטים תמימי דעים בהתנגדותם להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבות לידתם; המסורת מתנגדת להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבת מותם. הדמוקרטיה מורה לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהא זה נער האורוות שלנו; המסורת מייעצת לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהא זה אבינו. אני, מכל מקום, איני מסוגל להפריד בין הדמוקרטיה ובין המסורת: ברי לי כי אלה שתי פניו של אותו רעיון עצמו..." (ג.ק. צ'סטרטון, אדם בלתי מעשי, עמוד 98).