וכך, במהומת חיינו, כשהמלחמה בדרום מחשבת דרכה וזו שבצפון קרובה, החלטתי לחזור לכיתה א'. לא לביה"ס היסודי אלא לישיבה הגבוהה שבה עשיתי שנים אחדות אי-אז. יש מצבים שבהם כוחות הנפש מפוזרים על פני כמה חזיתות ואינם נותנים מענה להתמודדות היומיומית. לכן הציע הרב קוק "אפשרות שיכניס האדם את הקווים המתפשטים (של הנפש) אל תוך נקודתם", להתכנס פנימה מפני המבול הפרטי (והלאומי), וכמו בסיפור תיבת נוח לערוך בירור פנימי ו"חישוב מסלול מחדש", שלאחריו אפשר לשחרר את הנפש: "אמנם במעט זמן ישובו הקווים אל טבעם וישיגו שמחת לב מחזרתם מארץ מרחקים אל בית אימם ואל חדר הורתם, אז יקל לו". בראש חודש אלול נסעתי לשבוע בישיבת "שבי חברון". בעמק האלה פניתי מזרחה ועליתי בהר, מבקש לשאוף אוויר פסגות. צלחות הלווין העצומות החליפו בדמיוני את גוליית, הענק הפלישתי, שארבעים יום ביזה פה את צבא ישראל בראשות מלכנו שאול, עד שהגיע הנער דוד והכריע אותו באבן וקלע. בתחנת הדלק בצומת גוש-עציון התרשמתי מממדי הנזק של מכונית התופת שהתפוצצה לפני פחות משבועיים. פועלים עמלו על השיפוצים. אנשי ההר ממשיכים את שגרת חייהם ומעמיקים שורשים באדמה הטובה גם עבורנו. בניין האבן ההרודיאני של מערת המכפלה התנשא מולי, ובזיכרוני צפו משפטים שראש הישיבה אז, הרב משה בלייכר, שינן באוזנינו: איננו גרים בחברון כי פה קבורים אבותינו ואימותינו, אלא כי פה חיו ויצרו, פה חלמו על אומה שתגשים את חזונם. המשכתי לישיבה. באמצע שנות ה-80 היינו כשלושים נערים בבניין אבן עצום שבנה ב-1875 חיים ישראל רומנו, סוחר תבואות עשיר מאיסטנבול (אז קושטא). מאז גבהה הישיבה קומות נוספות וכיום לומדים בה כ-400 תלמידים. בתחילתה נחשבה לישיבת בת של "מרכז הרב" (בטרם הפיצול). אך בניגוד לחזות הרהויה בישיבה הירושלמית, האווירה בחברון הייתה חלוצית ושידרה גם עוצמה פיזית. לא במקרה רבים בינינו הגיעו ממדרשיית נעם, שרוחה עדיין פה. אלפי בוגרי הישיבה מפוזרים בארץ ובעולם, רבים בעמדות מפתח, ממש "בית היוצר לנשמת האומה" כפי שתיאר ביאליק. מה ידענו אז על עצמנו, על העולם? היינו סקרנים ורצינו ללמוד תורה אחרת ממה שהכרנו. לא רק תלמוד ופוסקים והלכה, אלא גם מוסר ופילוסופיה ותנ"ך ושירה ואמונה וצבא ומדינה והיסטוריה. ועל הכל ריחפה תורתו המהפכנית של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) שאחזה בציציות ראשנו והעיפה אותנו לגבהים, שמהם נראתה המציאות הישראלית המסוכסכת והמסובכת כפרק רב הוד בשלשלת היסטורית ארוכה של עם עולם. שום אירוע לא נחשב סוף פסוק עבורנו, לא במישור הפרטי ולא בלאומי, אלא חלק מתהליך. יום הלימודים הרשמי שלנו התפרש על פני כ-14 שעות. משבע בבוקר ועד 11 לפני חצות. גיליתי שזה לא השתנה. הלב משתאה למראה מאות בחורים צעירים הלומדים בגעש בשעות כה מאוחרות. עיקר הזמן מוקדש לתלמוד, בהעמקה ובבקיאות, אבל החידוש שהנהיג הרב קוק היה בהוספת מקצועות שלא נודעו בעולם הישיבות ושנועדו להרחיב את השקפת העולם מעבר למסגרות הדתיות הממסדיות. ההתמודדות הייתה על ליבו של הדור הצעיר שנסחף אחר רוח הזמן והאידיאליזם הסוציאליסטי של תחילת המאה העשרים. אחרי סיום יום הלימודים הרשמי, ב-11 בלילה, הייתי מתפנה לספרים שבחרתי. הייתי עם הנביא ישעיהו בירושלים של המאה השמינית לפנה"ס, עם רבי יהודה הנשיא והמשנה שערך בבית שערים של המאה השנייה לספירה, עם מדרש תנחומא במאה השמינית, עם "אמונות ודעות" של רב סעדיה גאון בבגדד של המאה העשירית, "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי בטולדו של המאה ה-12, "גבורות השם" של המהר"ל מפראג במאה ה-16, "משך חכמה" של רבי מאיר שמחה בדווינסק שבלטביה בסוף המאה ה-19 ואגרות הרב קוק מתקופת העלייה השנייה בראשית המאה ה-20. ואלה רק דוגמאות. כך היה אז. אחר כך צבא ואוניברסיטה ומשפחה וילדים ועבודה ושליחות וכתיבה ופרידות והתחלות וכהנה הרפתקאות, ובכולם נכחה רוחה של הישיבה. עכשיו התיישבתי בבית המדרש והצצתי בעיני הבחורים, מחפש את הנער שהייתי רגע לפני שחצינו את הים הגדול של חיינו. עוד ביומי הראשון פנו אליי בחיוך מבויש: "שלום, אכלת כבר? יש לך היכן לישון?" וכשהתרגלו לנוכחותי, ניגשו וביקשו ללמוד ביחד. למדנו את מאמר ההספד של הרב קוק על מות הרצל. שנים ספורות לתחילת המהפכה הציונית והמנהיג איננו. משבר עצום. הרב קוק עלה חודשיים קודם לכן ארצה והתמקם ביפו. ההספד הוא ניתוח היסטוריוסופי של הציונות לא כמרד וניתוק, אלא כשלב הכרחי בתחייה הלאומית כפי שחזו המקורות הקדומים. בדרכו עודד הרב את בני תקופתו לא להתייאש. אח"כ עברנו ל"מאמר הדור" מ-1906, ניתוח סוציו-היסטורי של דור החלוצים. עיקרו: תהליך החילון הוא תופעה חסרת תקדים, מפני שאינו קשור בירידה מוסרית אלא דווקא באידיאליזם ובתחושה שהתורה נתפסה כשריד גלותי מדכא, הלכות וחוקים יבשים ללא העוצמה הרוחנית והאינטלקטואלית שנדחקה לקרן זווית. בחיבור אחר תיאר כך את המהפכה הלימודית והמחשבתית שביקש לחולל: "להרטיב את העצמות היבשות של העולם הרוחני הגלוי שנשאר במצב כל כך נדהם מפני תגרת יד החיים אשר נתבלבלו". 118 שנים חלפו, וחלקים במאמר נדמים כמו נכתבו כיום. אחרי קבלת השבת למד ראש הישיבה, הרב חנני אתרוג, מאחריות הזקנים בפרשת "עגלה ערופה" על האחריות שלנו לחברה ולפרטים בתוכה. התלמידים רקדו "ושבו בנים לגבולם" ו"בְּשׁוּב ה' שְׁבוּת עַמּוֹ, יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל", ממש כפי שאנחנו שרנו. ובסעודה שלישית שרו את "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" של ריה"ל במנגינה שנותרה מאז שלימדתיה את חבריי לפני יותר מ-35 שנה. באחד הלילות נתקלתי בחבורת תלמידים מכינה שניצלים, גרסה ישיבתית ל"על האש". הזמינו אותי. אכלנו ודיברנו על היסטוריה ולימוד, התיישבות, מלחמה וגאולה, ועל דיבוק חברים. נערים בני עשרים עם רוח בת אלפיים. בשבת קפצתי למערת המכפלה. בזמנים קדומים אסרו המוסלמים על היהודים להיכנס למבנה והתירו להם להתפלל עד המדרגה השביעית. האלוף רחבעם זאבי ז"ל הרס את המדרגות, מזכרת עוון להשפלתנו. עכשיו מצאתי במקום בית כנסת פתוח. על הסלע מולנו ישב נער ערבי והביט בעניין בקריאת התורה ובהגבהתה. כשקמנו לתפילת העמידה, בא והתערב בינינו, מחקה בהיסוס את תנועות ההשתחוויה של המתפללים. האזור מלא בצאצאי יהודים שהתאסלמו לפני כאלף שנים. מי יודע? יצחק וישמעאל מגיעים לקבר אביהם אברהם. עוד מעט אשוב מן ההרים אל השפלה. רק שלא אתרגש שוב מהמהומה למטה.