היום, 13 בספטמבר, מלאו בדיוק 31 שנים לטקס המשפיל על מדשאות הבית הלבן בספטמבר השחור 1993, טקס שבו חתמה ישראל על הסכם "שלום" עם ארגון הטרור לשחרור פלשתין כולה (אש"ף), מן הים עד הירדן, הסכם שהביא ארצה את רב-המרצחים יאסר ערפאת ואת רבבות המחבלים שלו, וגם הביא להקמתה של רשות הטרור הפלשתינית, זו שגם היום רבים בארץ ובעולם רוצים להסגיר לידיה חבלי מולדת תמורת ניירות, או ללא תמורה כלל.
הטקס ההוא נתן גושפנקא ישראלית לאם כל הקונספציות, התפישה כאילו מתן דמי חסות למחבלים בצורת נתחי מולדת תשכיח מהם את חלומם על מדינה פלשתינית מן הים עד הנהר, לצד ישראל בתחילה ועל חורבותיה בהמשך. ההסכם דאז הוביל, כצפוי מראש, למלחמת אוסלו, "אינתיפאדה" בפי מי שמנסה להעלים את הקשר בין הסכם אוסלו לבין מלחמת אוסלו.
הסכם הכזב ההוא הושג תוך הונאת הציבור הישראלי: כמחצית מהציבור חגגה את אותו אירוע וחשבה שמדובר בפעמי שלום, שלום משיחיסטי. המחצית האחרת הרגישה בסכנה ובמלכודת והתריעה מפני תוצאותיו הנוראות של "השלום", מלחמת אוסלו הממושכת על קורבנותיה הרבים, ובהמשך - מלחמת שמחת תורה ("חרבות ברזל") המכה בנו יום יום, כבר שנה כמעט. אש"ף וחמאס, שני כלי חמס, הם תאומים החותרים לאותו יעד, גם אם הסגנון מעט שונה.
אם כל הקונספציות, הקונספציה של אוסלו, והמהלכים המחתרתיים - לרבות הונאת ראש הממשלה יצחק רבין - שהובילו אליה מעולם לא נחקרו. התקשורת שהתגייסה לשיווק ההסכם הנורא לא דרשה ועדת חקירה ממלכתית. עד עצם היום הזה האירוע ותוצאותיו לא נחקרו ולא נחשפו לציבור. כאשר תתמנה ועדת חקירה ממלכתית לעניין מלחמת שמחת תורה והקונספציה הנוכחית, מן הראוי שתתחיל את עבודתה מן הקונספציה של אוסלו, אם כל הקונספציות. חיזוק ארגוני המרצחים, אש"ף או חמאס, מסתמך על קונספציות שגויות, אשר חייבות לעבור מן העולם אם חפצי חיים אנחנו. עם נורמלי אינו מחזק את אויביו.