לאחר 11 חדשי לחימה קשים, מחלחלת אצל רבים ההבנה כי הדרך הדמוקרטית אולי היחידה להפיל את ממשלתו של רה"מ בנימין נתניהו היא לגרום לארבעה ח"כים מהליכוד לעבור צד (גלנט כבר עשה זאת מזמן). מדובר בתרגיל הפוך לתרגיל"סילמן את שיקלי את אורבך". הסיכוי כי מהלך שכזה יכול להתבצע עם המפלגות החרדיות הוא תקוות שווא. למה הדבר לא קרה עד היום? יש ויאמרו כי הרקע והמגנט האידיולוגי של הח"כים בליכוד הוא המונע מהם לעשות כן. הטיעון הוא בעייתי מאוד - אריק שרון ז"ל הצליח להעביר לא מעט ח"כים מהליכוד למפלגתו החדשה דאז - קדימה. אחרים יטענו כי האופוזיציה חלשה וחסרת כישורים פוליטיים ואין ביכולתה לעשות כן. לדעתי לא מדובר בחוסר כישרון אלא בחוסר רצון להחליט עכשיו מי ינהיג את המדינה לאחר נפילת נתניהו. לכל בר בי רב ברור כי באופוזיציה שלוש מפלגות בהן המנהיג הוא הקובע הכמעט בלעדי מי יכהן כחבר כנסת: מדובר בבני גנץ, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. מה בדיוק מונע מהם להסכים ולהחליט כי כ"א מהמפלגות תבטיח את מיקומם הריאלי של 2-1 "פורשים" מהליכוד?מועמדים לפרישה יש גם יש: לאלי דלל איש ישר דרך, תעשיין ומיליונר שלא נזקק למשכורת ח"כ, מספיק להבטיח תמיכה חוצת מפלגות כמועמד לראשות עירית נתניה. ליולי אדלשטיין מתנגד ותיק לנתניהו שסיכוייו לעבור בפרימריס אפסיים, מספיק להבטיח כי ימשיך לכהן כיו"ר ועדת חוץ וביטחון. כך גם לגילה גמליאל, לא בדיוק מחובבי נתניהו, היכולה להמשיך ולכהן כשרה בממשלה הבאה. שלא לדבר על דוד ביטן כיו"ר ועדת הכלכלה העתידי. יש להניח כי "לפורשים" יהיה קל יותר "אידיולוגית" להקלט אצל ליברמן וגנץ מאשר אצל לפיד. "תפירת" המהלך הנ"ל היא מלאכה שלא מתאימה בדיוק לח"כים דוגמת טרופר ובן ברק - כאן נדרשים "שועלי קרבות ותיקים" דוגמת גדעון סער, זאב אלקין ואיווט ליברמן, המכירים היטב את נפש חברי הליכוד. אין ספק שבין בוחרי מפלגות האופוזיציה יהיו כמה פיינשמקרים, טהרנים ויפי נפש שיתנגדו למהלך הנ"ל ויתנו בהם סימנים - לזה תיק פתוח במשטרה, לשניה שקר מוכח בנסיעה להוריה בתקופת סגר הקורונה וכו". כלנתריזם אף פעם לא התקבל יפה, אבל הוא צו השעה. במדעי המדינה קיים מושג "ידיים מלוכלכות", לפיו אי-אפשר להצליח בפוליטיקה ללא נכלוליות מסוימת ובמידה מבוקרת. אפשר להגיד הכל כנגד נתניהו, אבל אי-אפשר להתכחש לעובדה כי מדובר באדם אינטלגנטי, ממזר לא קטן ובעל חושים של פוליטיקאי על. הוא מבין היטב את הסכנה, ולכן שלח מהר מאוד בקיץ את דנון ואקוניס כדיפלומטים לניו-יורק. במקביל החליף לא מעט ח"כים "בנורווגים" שבהכרח נאמנים לו יותר מהשרים. הוא והחבורה המקיפה אותו ערים ומודעים היטב כמו רבים מהעיתונאים להתבטאויות קשות "שלא לציטוט" כנגדו של ח"כים מהליכוד כולל כמה מיורשיו הפוטנציאליים, שמחד לא יוציאו את הערמונים מהאש, ומאידך מקווים ומצפים בסתר ליבם למפלתו כדי להחליפו. אז למה זה לא קורה? לדעתי הבעיה נעוצה בבני גנץ שפלירטט, מפלרטט ויפלרטט עם המפלגות החרדיות, בתקווה כי ימליכו אותו כרה"מ. הספיקה לו כהונת נפתלי בנט כרה"מ בממשלת השינוי הקצרה, כשהוא חורק שיניים כשר הביטחון שלו. גנץ חושש כי שוב לפיד וליברמן יעדיפו הפעם את ליברמן כרה"מ העתידי של ישראל, דבר שלעניות דעתי הסובייקטיבית מאוד היא אופציה עדיפה על פני גנץ. עם כל הכבוד לבשמים הריחניים של הסקרים, בסופו של דבר כל המועמדים מטעם עצמם של הימין השפוי (בנט, סער, אלקין, איילת שקד, יועז הנדל וכו"], יתכנסו תחת כנפיו של ליברמן פשוט מאוד כיוון שיש לו מפלגה יציבה, ארגון יעיל ותוצאות מוכחות בשטח של כ-25 שנה, כולל גם בסקרים הנוכחיים. היה והתסריט הנ"ל יתממש ונתניהו יפסיד בבחירות הבאות עלינו לטובה (או עסקת טיעון לפני עדותו במשפטו), ניתן יהיה להקים סוף-סוף ממשלה רחבה מאוד בישראל של כ-80 ח"כים בקשת רחבה שבין "הדמוקרטים" "לישראל ביתנו", כולל הליכוד (ללא נתניהו), ללא המפלגות החרדיות והערביות, ובא גואל לישראל.