העדפות פוליטיות הן לעיתים קרובות רק כסות, מעטה דק, שתחתיו תפיסת עולם, תודעה, רגש. בישראל נהוג לדבר על העדפה פוליטית שמתכתבת עם ההבדל בין "יהודים" לבין "ישראלים". ויש כמובן-משהו באבחנה הזאת, גם אם היא פשטנית, ועושה עוול ליהודים ולישראלים גם יחד. אבל אפילו אבחנה כזאת בקושי מגדרת את פני השטח. אפשר לדבר על חזון, אפשר לדבר על אמונה, אפשר לגעת בשורש הקשר של אדם לקהילתו ומקומו, ודרכם לזהות העדפות פוליטיות. שאלה על הר-הבית תאפשר לעשות דבר כזה. שאלה על אלטלנה תאפשר לעשות דבר כזה. האמונה וההיסטוריה מדברות אלינו כשאנחנו חושבים על פוליטיקה. הם מדברות גם במדינות אחרות. כמו ארה"ב, שנכנסת בשבוע הבא לקמפיין הסתיו הקצר, הנמרץ והאכזר.
שני מועמדים ניצבים זה מול זו. דונלד טראמפ וקאמלה האריס. הביוגרפיה שלהם שונה, הרקע אחר, צבע העור, מקום המגורים, השפה, סוג החברים, ההשכלה, ההכנסה. מאחוריהם שני מחנות של בוחרים. מחנות גדולים, של עשרות רבות של מיליונים. מה מאחד את המחנות האלה? לפעמים דברים צפויים למדי, כמו היחס לפסק הדין בעניין ההפלות, או היחס להגירה לארה"ב והאופן שבו יש להתמודד עם האתגר הכרוך בה. אבל לפעמים יש ביניהם גם פער מסוג "אלטלנה". פער שיורד לעומקה של קריאת המציאות החברתית והיסטורית, וממנה מתפרש למדיניות ספציפית. נאמר: שמונה מכל עשרה בוחרים של קאמלה האריס סבורים שאין הכרח להאמין באל כדי להיות אדם מוסרי. גם חלק מבוחרי טראמפ סבורים כך כמובן, אבל הרבה פחות. כמחצית בלבד.
זו שאלה שמפלגת ימין ושמאל גם בישראל. בעיקר משום שהימין הישראלי לובש אופי מסורתי ודתי, והמרכז-שמאל הישראלי לובש אופי לא דתי וחילוני. בסקר שערכנו בשנה שעברה למדנו שכרבע מהיהודים בישראל (28%) סבורים ש"בני אדם שמאמינים באלוהים יותר מוסריים מאנשים שלא מאמינים באלוהים". אבל כך מאמינים רק 6% מהחילונים, ומאמינים יותר ממחצית המסורתיים-דתיים-חרדים. השאלות בשני הסקרים לא זהות. בישראל שאלנו "האם לדעתך, בני אדם שמאמינים באלוהים הם באופן כללי..." ונתנו שלוש אפשרויות: מוסריים יותר, פחות או כמו בני אדם שלא מאמינים. בסקר האמריקני של מכון פיו יש רק שתי אפשרויות: צריך להאמין כדי להיות מוסרי ולא צריך להאמין כדי להיות מוסרי. אבל כפי שאפשר לראות, הסנטימנט דומה למדי, והמחנות מפוצלים בצורה דומה למדי.
אבל בקובץ הנתונים הגדול של פיו, העין נמשכה דווקא לשאלות על גדולתה של אמריקה. כי זו שאלה שמתגלה בה פרדוקס מעניין. דונלד טראמפ בונה את הקמפיין שלו, כבר מבחירות 2016, על הטענה שצריך להחזיר את אמריקה לימי גדולתה. Make America Great Again. תנועת "מגה" שלו בעצם קובעת, במשתמע - ולפעמים במפורש - דבר פשוט: אמריקה הייתה פעם המדינה הכי טובה בעולם, תחת שלטון של מנהיגים גרועים היא החלה להידרדר ונעשתה פחות גדולה, ואולי אפילו לא גדולה. טראמפ אומר את זה בפירוש: מזלזלים בנו, צוחקים עלינו, חושבים שאנחנו מטומטמים. כלומר - אמריקה כבר לא גדולה כפי שהייתה, והבחירה בטראמפ נועדה להחזיר אותה למקום הטבעי. להיות הכי "גדולה". ובעברית אולי נאמר "הכי טובה", למרות שזה לא בדיוק אותו דבר (כי מדינה גדולה בעברית מבטא את הגודל הפיזי של אמריקה).