לא רק את יצחק שמיר. גם את בגין תיארו כך (אני זוכר את הקריאות "בגין רוצח". במו אוזניי שמעתין). גם את שרון (עד שעקר יישובים וגירש יהודים. או אז הפך לאבי האומה). בדיעבד, שונאיהם מתגעגעים אליהם וקושרים להם כתרים. עכשיו בנימין נתניהו מתואר כך, במילים הנוראות ביותר. כמה שנים אחרי לכתו, יקשרו לנתניהו כתרים ויכתירו את יורשיו בתיאורים הקבועים. הקללות אינן אישיות, אלא מכתימות מחנה שלם שבחר בהם. כי זה הכלל: אין לגיטימציה למחנה גדול בעם החושב אחרת, גם אם כל אזהרותיו התממשו: אוסלו, הבריחה מלבנון, ההינתקות. לעומת זאת, הוריי, שמעולם לא הצביעו למפא"י ויורשותיה, חינכו אותי לכבד את מנהיגיה. זקנות השכונה חיברו שירי הלל לדוד בן-גוריון, ואימי מורתי ז"ל בכתה בפניי כשהשליכו על שמעון פרס עגבניות במערכת הבחירות ב-1981. זה שיעור שאשא כל ימיי. מי שמצייר את בן עמו, החושב אחרת ממנו, בדמות צורר היהודים שהשמיד שליש מבני עמנו, מתכחש לזהותו הלאומית. הוא גם לא ישכנע איש בצדקת טענותיו, מכיוון שטענת "אתה נאצי" או, חמור מזה: "נתניהו הוא היטלר", מלמדת על בעיה נפשית וליקוי בשיפוט המציאות. אחרון: בקשת הלגיטימציה היא תלות העבד בעיניו המאשרות של האדון (אם נשתמש ברעיון ההגליאני הזה מתוך הפנומנולוגיה של הרוח). האדון מצדו מבקש להשאיר את העבד במעמדו, אחרת יפסיק להיות אדון. משום כך, מה שאני וחבריי מציעים הוא דיאלוג פורה ושוויוני. לא מפיו של מישהו אנו חיים, ואיננו מבקשים לגיטימציה לכך, בוודאי לא ממי שחושב אחרת מדעתי. הקללות והנאצות הבלתי אפשריות שאנחנו שומעים וקוראים השכם והערב כלפי מחנה הקואליציה, ובמיוחד כלפי מי שהמחנה הזה בחר לעמוד בראשו וכעת עומד בראש המדינה - התקפות אד הומינם נבזיות - מעידות על קריסה אינטלקטואלית ומוסרית של מחנה מפואר, שבמקום לקבל את ידינו המושטת ולשתף פעולה ביחד לטובת עמנו וארצנו ועתידנו, מעדיף ליפול על חרבו, רק לא להודות בלגיטימיות של האחר הפוליטי (וממילא, גם בצדקתו המסוימת). עוד לא מאוחר. עוז לתמורה בטרם פורענות. אל תקללו. דברו אתנו.