ספרו של אריה ש. איסר שיצא לאור בשנת 2012, מכיל כ-140 עמודים והוא כולל בתוכו שפע של מפות ותמונות בשחור לבן ובצבעוני מהנגב. בכריכה החיצונית ניתן צילום של עץ שיטה בודד במרחב השממה ובכריכה האחורית נרשמו כמה שורות על הספר והמחבר. הספר הוקדש לזכרה של רונית נתיב ז"ל, תלמידה, עמיתה ושותפה להתלבטויות, מחקרים והישגים. המוטו הפותח את הספר הם הפסוקים שנלקחו מישיעהו מ"א: ..."אתן במדבר ארז, שיטה והדס ועץ שמן, אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו". תוכן העניינים חולק ל-13 אתגרים (פרקים) וכולל הערות, נספחים ומקורות. העמודים הראשונים שהם בבחינת הקדמה, קיבלו את הכותרת: המחבר מציג את עצמו. בכריכה האחורית נאמר שהמחבר עונה על השאלה מדוע הנגב עדיין ריק מתושבים. לדעתו הסיבה לכך היא "דעה קדומה מקובעת" שבנגב קשה לחיות בגלל החום ובגלל המחסור במים. לאור מחקריו על משאבי מי התהום קובע החוקר כי דעות אלו ואחרות - מופרכות. יתר על כן יש בידנו הוכחה כי בתקופה הרומית-ביזנטית היה האזור עקב שינויי האקלים לאזור חקלאי מיושב ופורה. המחבר חוזה שבעתיד יוקמו בנגב בכלל ובערבה בפרט עשרות יישובים שיהיו מוקפים בפארקים ויערות שיטה ואשל. וזאת במסגרת "פיתוח מתקדם" עליו ידובר בהמשך.

בהקדמה, מציג עצמו איסר כחוקר עצמאי, העומד על דעותיו על-אף הביקורת החריפה שהופנתה כלפיהן. לאחר שקיבל את עצת אביו והחליף את לימודי הפילוסופיה ללימודי הגאולוגיה וההידרולוגיה הוא התנדב בגיל 19 לצאת עם משלחת מורים ללמד ילדים ניצולי שואה ולהכינם לעלות ארצה כחלוצים וכחיילים בעתיד. בשובו ארצה עלה לירושלים הנצורה כמתנדב בחיל התותחנים. לאחר המלחמה החל את לימודיו באוניברסיטה והפך לעוזרו הקרוב של פרופ' לואי פיקרד, שהיה יועץ לממשלת ישראל בעניין מי תהום. איסר התמחה בקידוחי ניסיון בערבה במטרה להגיע למי תהום. כל זאת, על-אף שחבורה גדולה של מדענים בעלי שם יצאה בביקורת מול תפיסותיו המדעיות של פיקרד ומול ניסיונות הקידוח היקרים. העימותים המדעיים נמשכו אך תוך כדי כך נמצאו מי תהום באזור גניגר וכן באזור ניר-עם, דבר שאפשר את הולכת המים ליישובי הנגב הרחוקים. בשנת 1961 סייע לשלטונות אירן בחיפוש אחר מקורות מים והספיק לצאת שבועות אחדים חזרה ארצה, לפני מהפיכת חומייני. בשנת 1975 התיישב עם רעייתו במכון לחקר המדבר שהקימה אוניברסיטת בן-גוריון בשדה בוקר. בשלהי שנות התשעים חזרו בני הזוג לירושלים ואיסר המשיך להתמודד עם שלושה אתגרים: לימוד שינויי האקלים בעשרת אלפי השנים האחרונות; אמצעים להקטנת השפעת אפקט החממה; ובניית מודל פילוסופי המסביר את התפתחות התבונה במין האנושי.

(הערה: מכאן והלאה יקראו האתגרים בשם אחר המכיל את תוכנם) על-פי הוראת בן-גוריון החל שמחה בלאס לחפש מים בערבה בעזרת ציוד בריטי ישן שרכש בקפריסין ובהתבסס על קביעתו של פרופ' פיקרד כי קיימת שכבת מי תהום גדולה "מתחת לנגב". קביעה זו נשענה על הצלחת פיקרד בשנות השלושים לחשוף מי תהום לרגלי הרי נצרת. ראש השירות ההידרולוגי מרטין גולדשמידט פסל את הרעיון והחל במסע של ביקורת והשמצות על "תוכנית פיקרד-בלאס" למציאת מי תהום בערבה. בשנות השישים הצטרף איסר למחקר בתחום זה והוכיח כי עמדתו המקובעת של גולדשמידט לא היה לה על מה להתבסס והחוקרים מצאו סימנים למציאות מי תהום. גם גופים גדולים כמו תה"ל הצטרפו לוויכוח וטענו שהמים שנמצאו בערבה ובסיני הם מזעריים ואין טעם להמשיך לחפשם. לעומת זאת, חוות הדעת של הצוות בו היה חבר איסר המשיכה להיאבק על הרעיון בדבר קיומו של מאגר ענק של מים הכלוא בשכבת אבן החול הנובית. סופו של דבר עמדת איסר והצוות התקבלה לאחר שנמצאו כמויות מים גדולות בעין-ירקעם. לאתגר הנ"ל התווספה שאלה אתגרית נוספת: כיצד ומהי תוצאת ההערכה של המדענים לגבי כמות משאבי המים בנגב. בשנת 2004 העריך דוח פראט (צוות מומחים) כי מתחת לנגב יש מאגר עצום של מי תהום היכול להספיק למאות שנים. הדוח העריך כי ניתן לנצל מאגר של מים מכל הסוגים ומתקופות שונות בסדר גודל של 300 מיליון ממק"ש. בעקבות זאת הציג איסר חזון שעיקרו קבע כי תיתכן אוכלוסייה של מיליון נפש שתחייה מדרום לבאר שבע, והיא תחיה באזורים ירוקים, מיוערים ומוקפת בפארקים.

בפרק זה מנסה החוקר לערער על מוסכמות ומעמיד למבחן שתי דעות מקובעות בקרב המחקר - האחת, "האדם אשם במדבור" והשנייה: הקביעה כי הנגב הוא "נוף בראשית". החל משנת 1955 ולאחר שהתבקש לערוך סקר מקורות מים בסיני, החלה להתגבש אצל איסר העמדה הנגדית למה שמקובל היה עד אז, שהאדם הוא האשם במדבור ובמקרה באזור זה - הכובש הערבי. לאחר שהתיישב בשדה-בוקר בשנת 1975, החל איסר לטעון כנגד העמדה המקובעת שהאדם הוא האשם במדבור וזאת בהסתמך על ממצאים ארכיאולוגים הקשורים בניהול משטר מים בסיוע טראסות לצורך תפיסת מי שטפונות. כזכור, חוקרים מפורסמים כמו ו' אולברייט, נ' גליק וא' רייפנברג הטילו את אשמה זו (מדבור) על הנוודים שהרסו את הטראסות החקלאיות שנועדו לעצירת מי הגשמים. קשה היה עד בלתי אפשרי לצאת כנגד תוצאות מחקריהם. אך למרות זאת, לאחר בדיקות רבות הגיע איסר למסקנה כי "שיש לפטור את בני האנוש מן האשמה זו ולהטילה על שינויי האקלים." מסקנתו התבססה על תוצאות מחקרים על פיענוח ההיסטוריה האקלימית של ישראל ב-25 אלף השנים האחרונות. המחקר התבסס על ההבדלה בין אקלים חם ויבש לבין אקלים קר ולח יחסית. לשם הדגמה: תקופת יציאת מצרים למשל, הייתה קשורה לדעת איסר לתקופה קרה ולחה יחסית. איסר בדק את שאלת המלחת הקרקעות והנדידה והצטרף לחוקרים שראו קשר שבין האקלים וזמינות משאבי המזון באזורי הספר. לאור הנתונים החדשים (שמפאת קוצר היריעה לא נוכל להביאם), מציע איסר לערער על ההשקפה הרואה במדבר "נוף בראשיתי" ולאור המידע שהצטבר, ניתן להפוך את מרבית הנגב לארץ נושבת. הוא סנט בגופי השימור ובציבור המטיילים וחובבי הטבע אשר עדיין חושבים כי נופי הנגב הם "טבעיים" ו"בראשיתיים". הוא מחזק טענה זו בהבדלים בין נוף היישובי במדבר יהודה בתקופת בית שני ובתקופה הביזנטית (ירוק ופורה) לבין המדבר השומם-חרב כפי שמוכר היום.

אתגר זה מכונה בידי איסר - "שקומות טבע במקום שמורות טבע" ועיקרו מוקדש ליכולתם של התושבים מהתקופה הרומית-ביזנטית בנגב לעצור שטפונות ולכוונם לטרסות ומטעים, ועל סמך טכניקה זו הוא מציע לייער את הנגב. המחבר קורא להגברת הפעילות המכונה "סוואניזציה" והפיכת אזורים צחיחים למחצה לירוקים. לפעילות זו יהיה ערך רב גם כתמיכה ישירה באזורים הנמצאים בתהליכי מדבור ובאוכלוסייה המתגוררת שם, וגם תסייע בהקטנת אפקט החממה. בהמשך דן המחבר באתגר זה המכונה על ידו "ייעור-מחדש" של אזורים צחיחים לשם קיבוע חמצן אטמוספרי, הלכה למעשה; נטיעת מטעים של עצי-פרי עמידים למליחות; ייעור הנגב כדגם מופת לייעור מדבריות העולם וכדי להקטין את תופעת החממה. איסר מבקש להדהד רעיון זה בעולם כולו ומצפה שמדינת ישראל תציג את מפעל ייעור הדיונות ומישורי הלס כמפעל הדגמה חלוצי כלל-עולמי. כדי לקבע מפעל זה בתודעה הבינלאומית מציע איסר לקבוע יום בשנה כחג בינלאומי (בדומה לט"ו בשבט) בו ילדי העולם הלומדים באזורי הספר והמדבר ייצאו לטעת בו עצים.

בהתבססו על אתרי מים קדומים ובסיועו של פרופ' פיקרד הציע איסר להקים "גני עם" (פארקים) באמצעות סכירת מים בשטח המוליך למקום איגומם. המים שנמצאו היו חמים ומליחים אך ניתנים לניצול חקלאי כמו למשל השקיית האספסת. כך היה בעת הקמת הגן-עם (הפארק) על שם גולדה מאיר וכך גם בעת הקמת "גן-ספיר" ליד עין יהב. רעיון הקמת חניוני מים לאורך דרכי הנגב לא יצא אל הפועל לאחר שהמשאבות שנועדו לפעול בכוח הרוחות לא פעלו כראוי. איסר יוצא כנגד תוכניות המתאר 2020 המצדדות בהקמת ארבע ערי מטרופולין ומייעדת את הנגב לשמורת טבע אחת גדולה. איסר טוען כי הנגב "אינו ארץ בראשית" ועל כן אין לשומרו אלא ליישבו בצפיפות. החוקר מונה שלושה גורמים שיביאו לשגשוג ערי המדבר החדשות: 1. הקמת מגוני מחקר, ומפעלי תעשיה ייחודיים לנגב. 2. להתמקד במפעלים שיזכו למימון המדינה והיכולים למשוך הון חיצוני. 3. הקמת מערכת חינוך ברמה גבוהה בסיוע ממשלתי. איסר היה שותף במחקרים רבים שהצביעו על כיוון זה וכן הציע להקים מפעל תת-קרקעי להתפלת מים מסיבות ביטחוניות. בעיני רוחו הציע איסר להפוך חלק מגני עם אלו לל"ספרי" הכולל גם חיות טרף. עוד הדגיש את חשיבות הנגב כגשר בין יבשתי (לירדן ומצרים) וכן את העתקת המפעלים הביטחוניים מהמרכז לנגב. לגבי דידו, צריך להתרגל למחשבה שבנגב יוקמו בעתיד מרכזי התיישבות חדשים שיהיו משוחררים מן ההיסטוריה של עיירות הפיתוח (הפרחת השממה): הם יוקמו (ערים ומרכזי תעשיה ואקדמיה) באתרי הנוף היפים ביותר של הנגב ויהיו מוקפים חורשות נוי וגני-עם הכוללים חי-בר.

בקטע זה מפתח איסר רעיון בו מלחמות העתיד תהיינה בממד האוויר ולכן אין הכרח לשמר את מרחבי הנגב לצורך אימוני חיל השריון. בכך יתאפשר כמובן להגשים את חלומו בדבר יישובים רבים המוקפים בגני עם שיחלשו על מרבית שטחי הנגב.

החוקר מתריע על הסכנה הדמוגרפית המאיימת על הנגב והמדינה כולה. בסיוע נתונים ומחקרים חיצוניים הוא מנסה להוכיח כי הפוליגמיה, העדר חינוך ולימוד סדור עד כיתה י"ב ומחסור במפעלי תעשיה ומסחר גורר את הצעירים הבדואים לפשע, גניבות ועשיית רווחים קלים מהפרוטקשן. הפתרון לדעת איסר הוא ריכוז כל הבדואים בערים בעלות מבנים רבי קומות, בניית מפעלים וקיום רשתות חינוך מחייבות כולל לימודים אקדמאיים באוניברסיטת בן-גוריון. אלה האלמנטים היכולים לדעתו לסייע לפתרון הקונפליקט היהודי-בדואי בנגב. כאן יש לומר, שלא כפי שחזה איסר, שחלה אומנם עלייה גדולה במספר הסטודנטים הבדואים בנגב הלומדים באב"ג (מאז 2012) אך במקביל נרשמה עליה בתופעות שליליות כמו פשע, רצח כנקמת דם, לאומנות, פוליגמיה והעדר לימוד עברית וחינוך כללי תיכוני.

איסר בוחן לעומק את תוכנית "תעלת הימים" משנת 2005 המשותפת לישראל ולירדן. הוא עושה זאת דרך הפריזמה המודולרית, ההיבט ההנדסי והסיכון הסביבתי ומדגיש את חולשת רעיון ההתפלה עבור הירדנים. איסר מטיל ספק ביעילות החלק הדרומי של "תעלת הימים". פה נוסיף כי איסר עדיין לא ידע בעת כתיבת הביקורת, שהירדנים החליטו בשנת 2021 לבטל את הפרויקט כולו. במקביל החוקר מתריע על הסכנה הטמונה לדמוקרטיה הישראלית בשל "ההתפוצצות הדמוגרפית" בעיקר במגזרים החרדיים. משום מה, אין קשר ישיר בין מגזר זה להתיישבות בערבה ודומה כי איסר סטה כאן מהקו המרכזי של מחקרו.

בנושא זה עמדת החוקר לא הורחבה. ובכל זאת, לדעתו, ההפרדות מהפלשתינים אם בהסכם שלום או בדרך אחרת, תביא בהכרח את המדינה להתרכז בפיתוח הנגב. גם באתגר הבא ממשיך וטוען איסר כי המשך פיתוח הנגב תלוי בהתמדתה של מדינת ישראל, בחתירה לקראת לגיבוש חברה חילונית ותבונית, שמנהיגיה וחוקיה מושרשים במורשת היהודית: חברה שיש בה יושר אישי, צדק חברתי, ואחוות עמים שוחרי שלום. לחזון זה מצרף החוקר את דעתו בדבר הצורך בהתגברות על סבך הביורוקרטיה הכה מאפיין את העולם המדעי-מחקרי במדינה.

בסעיף זה כלל איסר את הסעיפים הבאים: פיתוח "בר קיימא" בא בחשבון לדעתו רק בארצות לחות ושבעות; "הפיתוח המתקדם" ימנע אסון ורעב בארצות הצחיחות; כן צוינו מקורות המים להבטחת התוכנית; להשלמת השינוי נדרש שינוי מערכות סוציו-אקונומיות; השכלה ולימוד. על הדור הנוכחי להפסיק לנקוט בדרך של "פיתוח בר קיימא" בכל הקשור לניצול מי שיטפונות ומי קרקע עיליים וזאת כדי לשרוד בעבור הדורות הבאים. מכאן שעליהם לנקוט בתחום זה בשיטת "פיתוח מתקדם". כאן ראוי להוסיף שבניגוד לדעתו של החוקר הוכיחו גופים רבים את חשיבותו של "הפיתוח בר קיימא" גם לטווח הארוך.

צרור הנספחים מעניין וחושף את בקיאותו של המחבר בנושא ואת מעורבותו העמוקה במחקרים הבינלאומיים בנושאים של מי תהום וניצולם לצורך השקיית אזורים צחיחים. הנספחים כוללים: הרצאת ביום השנה לפטירת פרופ' ר' נתיב; קול קורא למחקר מי תהום כחבר בוועדת מומחים של אונסקו; רשימת קידוחים שניתן להתקין בהם משאבות מונעות רוח בערבה; "הצהרת ריו" משנת 1992 ודברי תודה בעת קבלת פרס על שם בן-גוריון. ספר חובה לתושבי הנגב, מאתגר ומסעיר. רוצו לקרוא.