הפעם מועלה על הגריל היועמ"ש לממשלה לשעבר הפרופסור אביחי מנדלבליט, שמתפקידו כמזכיר הממשלה חתר וזינק היישר לתפקיד העוצמתי ביותר במדינה: היועץ המשפטי לממשלה. ההקלטות האחרונות, המהוות קצה קצר וצר של קרחון ענק ונסתר, מלמדות כי גם במינויו של 'שומר הסף' העליון ביותר, נמהלה שחיתות מן הסוג הנבזי ביותר. ואותו 'שומר סף' שהיה שותף לכל הנבזות ורקח ובחש ותחמן, נכנס לתפקידו הכביר ללא מצמוץ עיניים ומעמדתו העליונה הטיף ליושרה ולניקיון כפיים, עד לרגע המכונן שבו עמד והגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים. האם התמנותך לתפקידך לא בוצעה בעזרת מרמה, אדוני שומר הסף? האם בבחישותיך לא הפרת אמונים, מר יועץ משפטי לממשלה? אתה מאשים את ראש הממשלה כשכל הפדחת שלך מרוחה בשכבות חמאה עבות?! "אולפן ההקלטות" של ראש לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה, שהקליט בתכיפות את בני שיחו מצמרת עולם המשפט והפוליטיקה, מספק הצצה מבחילה למה שהגדירה שרת המשפטים לשעבר איילת שקד - עוד מוקלטת סדרתית של נווה - מאחורי הקלעים של "מפעל נקניקיות". את הפתגם הזה טבעה שקד בגל ההדלפות הקודם, שבו הודלפו הקלטות העסוקות במינויו של נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל אביב לשעבר, איתן אורנשטיין, לתפקידו כנשיא. בהודעת ניקוי-עצמי שפרסמה שקד אחרי החשיפה, ציינה שרת המשפטים לשעבר, בין השאר, כי "לא נעים לראות איך מכינים נקניקיות. זה ודאי לא נעים לשמוע הקלטות אישיות על ניהול מהלכים פוליטיים ומינויים. בכל תחום. לא נעים, אבל כך הדברים עובדים. ומי שלא יכול לעמוד בחום, שלא ייכנס למטבח. אגלה לכם סוד - השופטים הם בשר ודם, וגם שיחותיהם בעניינים אלו התנהלו באותה הדרך. פוליטיקה היא אומנות האפשר, בכל מערכת. שכל אחד יחשוב עם עצמו על שיחות אישיות שהוא מנהל ואיך הן נשמעות אם היו מפורסמות". הסבר בהחלט מרשים ואפילו משכנע. אם חם לכם, אל תיכנסו למטבח. נכנסתם? תסתמו את הנחיריים. ואת הפה. חלפה כמעט חצי שנה מאז ההסבר המרשים על המטבח והמפעל, ושוב יוצאות הקלטות המלמדות כי כרישי ההטפות מסריחים מהראש. הפעם זה לא אורנשטיין נשיא המחוזי, אלא מנדלבליט ראש התביעה הכללית. אבל זה קורה מאוחר מדי. כל האינטריגות והתככים, היקף הפעילות הסודית והמחתרתית בניגוד לנהלים, מבצבצים החוצה כשהתככן הראשי אינו זמין כעת, וכבר אינו ממלא את תפקידו. הוא עמוק בתוך הפנסיה. המידע החיוני איבד את תוקפו בשל פרסומו אחרי שהסוסים הוחלפו בסוסים אחרים, דוהרים ובועטים, שעל אופן בחירתם שלהם טרם דלפו ההקלטות. וחבל.

שר המשפטים יריב לוין רמז לכך בהתמרמרות ריאלית של תבוסתן מפוכח, כשציין כי "איך מנדלבליט מונה, אנחנו כבר יודעים. מה שלא כולם יודעים זו העובדה שהוא השאיר בייעוץ המשפטי לממשלה ממשיך - העוזר שלו. עוזר, אשר בדרך מופלאה דילג מכיסא העוזר הישר לתפקיד המשנה ליועצת המשפטית לממשלה. ועל מה הוא אחראי? על תחום ניגודי העניינים בממשלת ישראל ושלוחותיה". נזכיר: המשנה ליועמ"שית, עו"ד גיל לימון, המרבה להנפיק חווֹת דעת מרתקות של 'מניעה משפטית' נגד צעדי הממשלה והחלטותיה, עבד עם מנדלבליט עוד בהיות מנדלבליט פרקליט צבאי ראשי, והובא על ידו לפרקליטות המדינה שם הפך לעוזרו הבכיר כשנבחר לתפקיד על-ידי ועדת איתור שבראשה עמד מיודענו מוחזק הגרון ונקי הכפיים אביחי מנדלבליט, בחירה שנעשתה ללא כל 'מניעה משפטית' של חשש לניגוד עניינים. מנדלבליט כבר לא בתפקיד. לימון עדיין בתפקיד. והסיפור כאן אינו הסיפור הספציפי של מנדלבליט שחוסה בצל ההתיישנות בשל חלוף הזמן. הסיפור האמיתי שאינו מדובר ואינו מסופר הוא סיפורה של השיטה הקלוקלת. אם תרצו תקראו לזה: שיטת המינוי של בהרב-מיארה בניגוד לעמדת ראש ועדת האיתור, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אשר גרוניס, רק בגלל שפוליטיקאי שמיודד איתה חפץ ביקרה; אם תרצו תקראו לזה: שיטת המינוי של המשנה ליועמ"ש גיל לימון, כשראש ועדת האיתור מיודד איתו וחפץ ביקרו. כי הנה בזכות חשיפת ההקלטות מתברר הפלא הגדול והעצום: שיטת המינויים הנקייה והטהורה של 'ועדת איתור', שכל כך מהוללת בתשבחות, מזוהמת ומורעלת מכף רגל וכמעט עד ראש, לולא היה ראש הוועדה, נשיא העליון בדימוס אשר גרוניס, מתנער מחיבוקיו העקיפים של מנדלבליט. ומתברר - ולגמרי לא בהפתעה אצל הנוגעים בדבר - שבארזים נפלה שלהבת ואין שום הבדל בין התנהלותו של העולם הפוליטי רווי התככים האפלים, לבין התעצבותו של העולם המשפטי, מינוייו ושררותיו, הלוקה באותה תסמונת אנושית בדיוק של יריבויות ותחרויות ופעולות בלתי חוקיות להשגת מטרות וקבלת תפקידים, גם אם הפעילות המושחתת הזאת מוסתרת מהציבור בזכות אחוות חברים השייכים לאותה משפחה הומוגנית, שעליה דיבר נשיא העליון לשעבר הפרופסור אהרן ברק כשביקש להסביר מדוע נגזרו כל שופטי העליון מאותו בד אחיד ומיוחד.

הקלטות מנדלבליט אמורות לבלום קמעא, או לפחות להאט, את ההתנשאות המוסרית המזויפת והחלולה שבשמה פועלים שומרי הסף להצר את רגלם של נבחרי הציבור באשר הם. באיזו זכות יכולים להטיף שומרי הסף הנאצלים היושבים על כורסות המשפט וכסאות הייעוץ לאישי הציבור הפוליטיים ולפקידים המסורים על 'כללי מינהל תקין' ועל 'טוהר ההליך', ו'שקיפות', או 'מניעה משפטית', כאשר הם עצמם וחבריהם נגועים בכל אותם חיידקים ומסרבים לקבל טיפול מונע. איך קורה שעם הודעת שר המשפטים ורמזיו לגבי דרך מינויו המופלאה של ה"ממשיך" של מנדלבליט, עוזרו הבכיר לשעבר עו"ד גיל לימון, לא מתייצב אותו גיל לימון מיד מול האזרחים המשלמים את משכורתו מדי חודש בחודשו ומבהיר ברורות: "המינוי שלי לתפקידי רב הסמכויות היה חוקי ותקין והרי כל פרטיו לפניכם ולעיונכם"? למה אין גיל לימון תובע תביעת דיבה את שר המשפטים? כיצד נאלמת היועמ"שית בהרב-מיארה באילמות סלקטיבית כה הדוקה נוכח גילויי השחיתות המצחינה העולים מהקלטות מנדלבליט ואינה מורה על פתיחת בדיקה, או לפחות מגנה בהודעת גינוי תקיפה ומרשימה את רקבון הסחר-מכר שעולה מן ההקלטות? האם רק מינוי נציב שירות המדינה הבא חייב להשתנות בגלל שהוא קורה בתקופת ראש הממשלה בנימין נתניהו? מדוע לא צייץ עד עכשיו שום גורם רשמי ברשות השופטת או ברשות היועצת ציוץ כלשהו, ולו בקול נעות חלושה, בגנותו של שומר הסף הדגול לשעתו ולדורות, אדון מנדלבליט, שמתגלה כתככן פוליטי מיומן שאינו בוחל בשום דרך כדי להשיג את המינוי הנכסף? ההקלטות שנחשפו על-ידי העיתונאי עמית סגל בחדשות 12 מלמדות, בין השאר, כי נווה ומנדלבליט הצליחו לגייס בכוחות משותפים את פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן לטובת המינוי ולנטרל התנגדות אפשרית של שופטי בג"ץ למינוי מנדלבליט, וזאת באמצעות ה"איום" הנורא ולפיו אם ייפסל מנדלבליט מהתפקיד ימונה במקומו גיא רוטקופף שהוא 'לעומתי' למערכת המשפט - האם העובדות הללו נכונות? מדוע אינן מוכחשות בתוקף? האם פעל פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן בשיקולים זרים? ואין לפרקליט המדינה הנוכחי עמית איסמן מה לומר על כך? האם הופעלו שופטי העליון בהפעלה רגשית מכוחם של נימוקים שאינם משפטיים? האם אין מ"מ נשיא העליון השופט עוזי פוגלמן חש צורך להבהיר לאזרחי ישראל את עמדת בית המשפט העליון בנושא כה רגיש?

שופטת בג"ץ לשעבר, ענת ברון, כל כך נחרדת וחרדה מהתמהמהותו של שר המשפטים במינוי נשיא קבע לבית המשפט העליון, ומן הביקורת הלגיטימית שמעביר השר על החלטת בג"ץ לחייבו בכינוס הוועדה לבחירת שופטים. בנאום שנשאה בטקס הענקת אות אבירי איכות השלטון במרכז רבין בתל אביב, אמרה, בין השאר: "שרים מאיימים שאם פסיקת העליון לא תהיה לרוחם, לא יצייתו לה? איזו עזות מצח, איזו סכנה, אין גבול". רגע, גבירתי השופטת לשעבר, אם את כבר פוצה פה ומדברת על מה שקורה פה, אפשר לקבל איזו מילת התייחסות שיפוטית לגבי עזות המצח והסכנה וחוסר הגבולות שליוו את מינויו של היועמ"ש לממשלה לשעבר? האם רק נבחר הציבור וחבר הממשלה יריב לוין מדיר שינה מעינייך המודאגות? האם פקיד המדינה לשעבר ושומר הסף הדגול אביחי מנדלבליט אינו מעורר בקרבך מחשבות נוגות על מה שקורה פה במדינה? "אל לנו להיות עיוורים לתהליכים המתרחשים לנגד עינינו ובתוך המדינה. לא ניתן לייפות את המציאות המתהווה, מתרחשים תהליכים של כרסום עמוק ביסודות הדמוקרטיים שעליהם קמה המדינה", מבכה ברון את מר גורלנו, ומתריעה כי "קווים אדומים כבר נחצו". האזרח המודאג והאדם הסביר עשוי לחשוב למשמע המילים הנוקבות כי השופטת בדימוס ברון מדברת בוודאי על הצחנה המבאישה שעולה מהקלטות מנדלבליט המלמדות כיצד מתמנה לתפקידו האדם החזק ביותר במדינה. זהו שלא. האדם הסביר, טועה. ברון לא תפצה פה נגד עמיתים ברשות השופטת וחברים ברשות היועצת. הם מוגנים. הם חסינים. ההתקפות השיפוטיות של ברון תתמקדנה רק בנבחרי הציבור העושים את מלאכתם נאמנה. אותם תתקוף ברון כמו היו חבר מרצחים, ורק בהקשר אליהם תקרא לציבור "להיאבק בכל האמצעים החוקיים שבידינו, בכל הפלטפורמות שעומדות לרשותנו, איש-איש בתחומו... זוהי חובתנו המוסרית, האזרחית והלאומית". ומה עם החובה המוסרית האזרחית והלאומית לוודא שהליך בחירתו של האדם החזק ביותר במדינה יהיה הליך חוקי, תקין, ונקי?!

ניתן היה לקוות כי חשיפת הקלטות מנדלבליט תגרום לרשות היועצת ולרשות השופטת להרכין קמעא את ראשן, לערוך חשבון נפש בסיסי גם אם מזערי, ולמתן קלות את מגמת דורסנותן ואת תאוות השתלטותן. ברם, תקוות לחוד ומעשים לחוד. הן שועטות קדימה בכל הכוחות. הרשות היועצת ממשיכה להפטיר כמנהגה ולתקוף שיפוטית את הממשלה והחלטותיה והגישה לבג"ץ - אחרי חשיפת ההקלטות - את עמדתה הנחרצת נגד חוקיות החלטת הממשלה בעניין הליך מינוי נציב שירות המדינה הבא, לצד הגשת התנגדותה לאפשר לשר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר אפשרות לקבל ייצוג משפטי עצמאי בעתירה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי נגד קידומו של רפ"ק מאיר סוויסה שנקט יד קשה כלפי מפגינים שאינם מפגיני ימין, למרות שהיועמ"שית בהרב-מיארה תומכת בעמדת העותרים ומשאירה את השר ללא ביטוי. במקביל, הורתה הרשות השופטת לשר המשפטים לכנס את הוועדה לבחירת שופטים בניגוד לרצונו. עוד הקלטות נחשפות ועוד הקלטות מתפרסמות, אך את הרשות השופטת לא עוצרים באדום והיא ממשיכה ומשתלטת - בעזרתה האדיבה של הרשות היועצת ובתמיכתה החד-צדדית המוטה של התקשורת - על שתי רשויות השלטון המקבילות לה - כנסת וממשלה - וגוזלת משר המשפטים את סמכותו החוקית כשר משפטים. הוא מנסה להסביר, השר לוין, אבל אין אל מי לדבר. יריביו ברשות השופטת צובעים כל שיח לגיטימי בצבעים מוקצנים של הרס הדמוקרטיה ומסרבים בתקיפות לכל פשרה. לדידם, פשרות והסכמים עושים רק עם חמאס. עכשיו! עכשיו! אבל לא חלילה וחס עם שר משפטים מממשלת נתניהו. בגרון ניחר מנסה שר המשפטים לדבר להיגיון ולהסביר כי הצו של בג"ץ שמחייב אותו לכנס את הוועדה לבחירת שופטים בניגוד לרצונו הוא "צו חסר אחריות ומנוגד לחוק, לא אעבוד עם נשיא עליון שאינו לגיטימי בעיני ציבור עצום", וכי מדובר בצו "שאין לו אח ורע באף דמוקרטיה מערבית... מנוגד לחוק מפורש, וניתן תוך ניגוד עניינים חמור, ומהווה השתלטות כוחנית על הוועדה לבחירת שופטים ונטילת סמכויות השר בניגוד לחוק" - אין בצד השני מי שיקשיב לו. הוא לא מספיק חשוב לרשויות המחליטות כדי שיטרחו להסביר לו מדוע אינו צודק לשיטתן. לא הוא חשוב ולא מיליוני האזרחים שבחרו במפלגות המהוות בסיס לממשלה שבה הוא יושב. ואולי זאת גם הסיבה שרשויות האכיפה אינן מגיבות במאומה להקלטות מנדלבליט, מטוב ועד הכחשה. אנחנו האזרחים, לא נספרים אצלם כיצורים הראויים להסבר או זכאים לתגובה. ואולי-אולי ישנה סיבה אחרת, הגיונית יותר, לשתיקתם התמוהה והמקוממת של הגורמים הרלוונטיים.

אולי הסיבה לשתיקתם התמוהה של פוגלמן, בהרב-מיארה, איסמן ובכירים אחרים ברשות השופטת והיועצת ובעולם הפוליטי המקורב לרשויות אלו, נעוצה בפחד מצמית המקנן בהם מחשיפתן של הקלטות נוספות שבהן מככבים הם או עמיתים בכירים שלהם. לא דורכים על ציפורניים של נמר ישן ולא מרגיזים את בעל אולפן ההקלטות. מאחר שאין לדעת מתי הוא יחליט להשמיש הקלטות נוספות המצויות ברשותו, טוב לשמור עמו על יחסים ראויים וטובים ולשתוק כל הדרך אל האולפן. או כמו שאומרים בשפה משפטית מכובסת: "האינטרס הציבורי" ו"כללי התקינות" מחייבים את שתיקתנו ואת התעלמותנו מתעשיית ההקלטות השמורה בגנזיו של ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, וזאת כדי לא לירות לעצמנו ברגלינו. לכאורה.