היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על 'מרובע' של יהודה עמיחי, שמנסה להבחין בין הטוב לבין הרע. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. בספר 'יהודה עמיחי - שירים' (הוצאת שוקן, 1977), יש סדרה של שירים בארבע שורות: 'זוית ישרה - מחזור מרובעים'. יהודה עמיחי (לוּדוויג פְּפוֹיפֶר, 2000-1924) נולד לפני מאה שנים, ומת לפני עשרים וארבע שנים (ב-22 בספטמבר). פגשתי משוררים רבים, ונדמה לי שהוא היה האנושי והצנוע ביניהם. הוא כתב בשפת בני-אדם, ושיריו נגעו בחייו של כל אדם. הוא לא כתב פרוזה בשורות קצרות, ולא כתב מכתמים פילוסופיים במסווה של שירה, ולמרות זאת יש בשיריו סיפורים ותכנים בעלי משמעות המעוררים בקורא מחשבות חדשות. הוא פרסם ארבעה עשר ספרי שירה, שלושה ספרי פרוזה, שלושה ספרי ילדים ועשרות תרגומים ומחזות ותסכיתי רדיו. הוא זכה בפרס ישראל בשנת 1982. צורת השיר הפשוטה, 'מרובע', המבוססת על ארבע שורות מחורזות, מוכרת מן השירה הפרסית, ובמיוחד משירתו של המשורר והמתמטיקאי הפרסי עומר ח'יאם (1123-1048), שתורגמה לאנגלית במאה התשע-עשרה על-ידי אדוארד פיצג'רלד, והפכה לרבת-מכר. משוררים רבים בחרו בצורה זו במהלך ההיסטוריה, בדרך-כלל כדי לבטא רעיון פילוסופי או אמירה חדשנית. בשירה העברית מוכרים מרובעים פרי עטם של שמואל הנגיד (1056-993) ושל יהודה עמיחי, שבחר בצורת המרובע הפשוט שכל שורותיו מתחרזות באותה תנועה (א-א-א-א). במרובע [לא] תוהה עמיחי איך יכול אדם להבחין בין טוב לרע. לכאורה, זו שאלה מוסרית, אבל עמיחי אינו מתכוון למוסכמות החברתיות הנוגעות במה שמותר ובמה שאסור, אלא לתובנה הפרטית המאפשרת לכל אחד מאיתנו לזהות את הטוב והרע. עמיחי הוא משורר לירי, ושירתו מבטאת את התרבות האינדיבידואלית שהייתה מקובלת במאה העשרים. בשיר הקצר הזה הוא מהרהר במערכת הערכים האישית שלו, ולא בערכים מוסריים. לכן השיר נפתח ונסגר במלה "בִּשְׁבִילִי". השיר נפתח בתהיה או בהתבוננות עצמית: "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב וּמָה רָע בִּשְׁבִילִי". זו שאלה אקזיסטנציאלית על מהות החיים, שאפשר לנסח גם כך: "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה נָכוֹן לִי לַעֲשׂוֹת בְּחַיַּי". שלוש השורות הנוספות בשיר הן למעשה שורה אחת המסבירה את פשר התהיה: "הִשְׁאִירוּ לִי אֶת חַיַּי כִּמְכוֹנָה חֲדָשָׁה בְּלִי הוֹרָאוֹת מְדֻיָּקוֹת וְכֵיצַד וּבְאֵיזֶה כְּלִי לְתַקֵּן אֶת הָרָע שֶׁיִהְיֶה טוֹב בִּשְׁבִילִי". למרות נקודת המבט האינדיבידואלית, עמיחי אינו עסוק בעצמו אלא ביכולת שלו להתאים את עצמו למציאות הסובבת אותו. בטרוניה לא מוסוות הוא אומר: "הִשְׁאִירוּ לִי אֶת חַיַּי כִּמְכוֹנָה חֲדָשָׁה". הדימוי של החיים כמכונה אינו חדש ואינו מקורי, והוא נובע מהפילוסופיה המכניסטית, בין אריסטו לדקארט. אבל עמיחי אינו עוסק בהבנת המכניזם הזה, אלא במציאת האשם: "הִשְׁאִירוּ לִי". הוא מוריד מעצמו את האחריות לחקור את חייו או להבין אותם, ומניח שמישהו אחר, הוריו או אלוהים, יצר בשבילו את חייו. עמיחי אינו מאשים את מי שהעניק לו את חייו "כִּמְכוֹנָה חֲדָשָׁה", אלא מתלונן על ששכחו למסור לו את הוראות ההפעלה: "בְּלִי הוֹרָאוֹת מְדֻיָּקוֹת". אבל הדימוי המכניסטי הוא הטעיה מחויכת, המסתירה מאיתנו משהו אחר. הרי עמיחי אינו מבקש עצות, ואינו רוצה שאיש ינהל את חייו. בתלונה של עמיחי מסתתרת דעה קדומה, עמדה מוכרת על טבע האדם: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא). זו תפיסה דטרמיניסטית של המוסר היהודי-נוצרי, וגם של תפישת העולם הפרוידיאנית, המניחה שהאדם רע מטבעו. לכן שואל עמיחי: "בְאֵיזֶה כְּלִי לְתַקֵּן אֶת הָרָע שֶׁיִהְיֶה טוֹב בִּשְׁבִילִי". אם הרוע האנושי הוא נקודת המוצא לכל התנהגות אנושית, כללי המוסר יכולים לאפשר לנו להתמודד עם המכשול הזה. התפישה הדתית מציעה כללים נוקשים של 'האב' הגדול, היודע, הצודק תמיד, כללים שחובה לקיים אותם כלשונם. הגישה הפרוידיאנית מאמינה שבכל אחד מאיתנו טמונה מפלצת מסוכנת, שיש צורך לרסן אותה באמצעות כללים חברתיים. עמיחי חי בעידן של חופש, של אמונה בעולם חדש ובדמוקרטיה ליברלית, המשלבת בין צרכי הפרט לחובתה של המדינה לדאוג לחלשים. הוא אומנם אינו מערער על התפיסה הקודרת של טבע האדם ועל קיומו של הרע, אבל הוא מאמין שכדי שיהיה "טוֹב בִּשְׁבִילִוֹ" עליו "לְתַקֵּן אֶת הָרָע" גם בשביל האחרים. זו, אולי, מהותה של האמפתיה, המתבטאת בחוק השומרוני הטוב (החובה לעזור למי שזקוק לעזרה). אני מאמין שהטוב והרע הם תמיד ערכים שנובעים מן הקשר שלנו עם אחרים, והם יעילים יותר ככל שהאמפתיה שלנו מפותחת יותר.