דברים אלה מוקדשים קודם כל לחברות ולחברים יקרים, ששאלו אותי הערב אם יש תכלית להפגנה בה נטלנו כדרכנו חלק מדי מוצאי שבת, וזו תשובתי: כן, בהחלט. למרות שכף הרגל כואבת והגב שפוף. כי עלה בידינו להדוף לפי שעה את מזימתו של הדיקטטור בנימין נתניהו להדיח את יואב גלנט מכהונת שר הביטחון. שעה שאחד הנואמים דיבר מדם ליבו, שלא נניח לממשלה פורעת החוק להדיח את גלנט צייצו הביפרים הישראלים כי גדעון סער הובס. הוא הודה לראשונה שניהל משא-ומתן לקבלת תיק הביטחון בממשלת הנוכל, שסער נדר כי לא יישב בה לעולם, ועתה הוא מוותר. הוא בא וזנבו בין רגליו. גלנט נשאר שר הביטחון לפי שעה, ולהערכתי לזמן רב. לנו, מפגינות ומפגינים, חבריי מזה כמה שנים, יש חלק בניצחון החשוב הזה. לא רק אנחנו. אבל גם אנחנו. הבוהן כואבת? הצלע שחוקה? זה מחיר נצחוננו, סער באשפה הפוליטית, גלנט במקום הראוי והזוג ביש - ראשי תיבות של ביבי ושרה שהם באמת עסק ביש - מתוסכל. ובזכות ההפגנות צל"ש לרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. הוא הוכה והופל על-ידי קלגסי המשטרה של איתמר בן-גביר בעת הפגנה מול בית הדיקטטורים בקיסריה. הוא נגרר על ידם. תודה, דן, אתה לנו למופת. אתה ראוי לצל"ש. כל הכבוד לך. ומכאן לדברים שכתבתי קודם לכן בשעות אחרי הצהרים, לפני שהלכתי להפגנה: ב"ניו-יורק טיימס" נותרו רק שני בעלי טורים מרכזיים החרדים לעתידה של ישראל, תום פרידמן ובראט סטפנס. בראט היה זמן-מה עורך הג'רוסלם פוסט' בירושלים. הם, והם בלבד. אתמול פרסם סטפנס מאמר שכותרתו - What Harris must do to win me over. נושאים שונים עוסקים בכלכלה ובחברה האמריקנית, כמה במדיניות החוץ שלה, וכמובן בישראל ובמזרח התיכון. האריס משפטנית נבונה. לפני כשנתיים קראתי ביוגרפיה העוסקת בה מאת דן מוריין ("קאמלה האריס - הדרך שלה"). היא שאפתנית גדולה וכשרונית לא פחות. מרתקת. פאר "כור ההיתוך" האמריקני. אילו הייתי אמריקני היא הייתה בעיניי בעדיפות ברורה על פני דונלד טראמפ. אך רגע. סטפנס מתחיל את מאמרו בשאלה: מה האריס חושבת שעל ארצות הברית לעשות בדבר החות'ים, שהתקפותיהם על הספנות המסחרית מאיימת על הסחר העולמי והתקפותיהם על ישראל מסכנות אפשרות של מלחמה רחבה יותר במזרח התיכון? אילו מראיין שאל כך, הוסיף סטפנס, האם האריס יכלה להעניק תשובה ראויה? אני הייתי מוסיף כמה שאלות: האם באפריל 2024 היית נוהגת כנשיא ג'ו ביידן בבלימת המתקפה הסיטונית של אירן על ישראל? האם היית מקרבת את נושאות המטוסים האמריקניות לאזור כדי להרתיע את טהרן כפי שנוהג ביידן? והאם כנשיאה תשתמשי בכוח למנוע את גרעון אירן? עדיין אני תומך בקאמלה, אך צצות תהיות המצריכות מחשבה שנייה. בוודאי לכל יהודי אמריקני הגון או ליורד ישראלי. כאילו ביחס לישראל (ולבני בריתה של ארצות הברית באזור) הברירה היא בין אוהד מטורף לבין שקולה קרירה.