ישראל נולדה בת חורין. מי שרצה נטש. בעבר. בהווה. בעתיד. לעולם לא אלך מארצי. לעולם לא אהיה פליט אפילו לא בגן העדן האמריקני. אך אאבק בכל כוחי כאזרח, שכול המבקש לנטוש את הארץ לטובת דירה בלרנקה או בניו-יורק יורשה לנטוש. גם בעת מלחמה. איננו מדינת כלא.
אמירה זו מחייבת דירוג. אם רופא ישראלי נרשם לקדם את רמתו המקצועית בחו"ל - שייסע; ואם למוסד אקדמי חשוב באמריקה - שייסע, בעיקר שהקשר עם האוניברסיטה במערב כה יקר לנו; ואם נדרש לשליחות מטעם הציבור או הביטחון הלאומי - שייסע.
אבל אם "פחד הסומים עליי נופל" (נתן אלתרמן) והוא ומשפחתו בורחים - זו זכותם המוקנית, אבל גם אני רשאי להביע דעתי על כך במסגרת הדמוקרטיה המקובלת. אתם מסתלקים לעת הלחימה; נוכח איום הטילים; מבוהלים מהצהרות זדון של חסן נסראללה וחשים תיעוב מוצדק כלפי ממשלת ישראל - ואני מבין לליבכם, אבל מגנה את המעשה.
זה כמו להשאיר פצוע בשדה בעת קרב; או מי שרגליו וידיו נשברו בתאונת דרכים והוא שרוע על המדרכה, ואיש אינו ניגש; אתם לא רק נעדרים ממצבת כוח האדם של המדינה במלחמה האכזרית המתנהלת נגדה אלא מרפים גם את ידי נכדותינו ונכדינו, בנותינו ובנינו המסכנים את חייהם ברפיח ובמארג' עיון.
הדחף לכתוב דברים אלה הגיע הבוקר כאשר קראתי כי נכדתו של יצחק רבין נועה נטלה את משפחתה וערקה במהלך המלחמה מהארץ לניו-יורק, וגם אם הסתלקה רק לשנה - זה מאוס.
להשאיר אחיות ואחים ללחום ולהימלט? ולהפנות עורף לאמא ולאבא שמישהו אחר ייאלץ לסייע בידם בלילות של מצוקה מחמת האיום בטילים מלבנון ומעזה? ולדלל את השורות? ולרפות את הידיים? כן, זה מותר, אבל בזוי.
במה דרכה של נכדת רבין שונה מצעדו של יאיר נתניהו שהרחיק לפלורידה מלבד שזה האחרון הוסיף חטא על פשע וטינף בלשונו את מחצית האומה וחומס את קופת האבטחה הלאומית בשהותו הממושכת בארצות הברית.
זמן מה לאחר שנבחר לראשות הממשלה, בשנת 1940 הקודרת, נשא וינסטון ספנסר צ'רצ'יל את השלישי בנאומיו. בשבחו את הלוחמים בנאצים מעמדת נחיתות אמר גדול מנהיגי העולם במאה ה-20 כי גם אם תשרוד בריטניה עוד אלף שנים - הכל יאמרו על לוחמי-1940 כי זו הייתה "שעתם היפה". (ואילו אנו נאמר כי משעמדנו בשורות מתדלדלות עד לנצחוננו - זו הייתה שעתנו היפה. רק שב-2024 ייאמרו הדברים בעברית.)