כל המהות של ראש השנה מכוון לרגע אחד מכונן בבית הכנסת והוא תרועת השופר. מה יש בתרועת השופר? מדוע שיבחו של עם ישראל בכך שהם יודעי תרועה.
התשובה לכך "שבאור פניך יהלכון". שפעולה זו גורמת להמלכתו של בורא העולם על העולם כולו. תקיעת השופר היא סוג של תפילה. שמעתי בשמו של ה"שם משמואל" שלא רק השופר מבטא תפילה, אלא השופר פועל יותר מהתפילה. תפילה היא דיבור - פעולה מוחשית היוצאת מהפה החוצה. השופר הוא קול פנימי ללא שום אחיזה. מובא בשם רבינו סעדיה גאון עשרה טעמים לחובתינו במצוות תקיעת השופר. בין השאר מובא בשמו האיזכור של "עקידת יצחק" שמסר נפשו לשמים, כך גם אנחנו נמסור נפשנו לקדושת שמו, וכן האיזכור של מעמד הר - סיני שאף בו נשמע קול השופר, כדי שנקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם את הצווי של "נעשה ונשמע".
מסופר על רבה של ירושלים הרב דיסקין שהיה נוהג להסתובב בין בתי הכנסיות בירושלים בשני הימים הטובים של ראש השנה כדי לצאת בכל האופנים והשיטות של מצוות השופר. ניתן אולי להסביר זאת משני כיוונים.
א) כנראה לרב דיסקין היה איזה חשש הלכתי שנבע מהצורה או מהאופנים השונים בהם ניתן להבין את דברי הגמרא והפוסקים בהלכות תקיעת שופר.
ב) ייתכן שהרב דיסקין רצה מאוד להתחבר למימד המהותי של יום ראש השנה.
יש מאנשי המחשבה השואלים למה נאמר "אשרי העם יודעי תרועה" ולא כתבו שומעי או תוקעי תרועה? מסבירים זאת, שעם ישראל הם יודעי תרועה היודעים לפתות את בוראם בתרועה ולהעבירו מכיסא הדין לכיסא הרחמים. וכך נאמר בפסוק הפותח בעניין ראש השנה בפרשת המועדות: "בחודש השביעי באחד לחודש...('ויקרא כ"ג, כ"ד) נדרש ע"י חז"ל בפנים רבות בכמה מדרשים. (ויקרא רבה פרשה כ"ט).
"יהודה ברבי נחמן פתח: 'עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר', (תהילים מ"ז) בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כיסא דין בדין הוא עולה מאי טעם "עלה אלוקים בתרועה", ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעים לפני הקב"ה עומד מכיסא הדין ויושב בכיסא רחמים דכתיב 'ה' בקול שופר' ומתמלא עליהם רחמים והופך עליהם מידת הדין לרחמים אימתי בחודש השביעי "(ויקרא רבה ג').
אלוקים מידת הדין ושם הוויה מידת הרחמים. הפסוק "עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר" (תהילים מ"ז) מלמד על כך שה' הופך מידת הדין למידת הרחמים. הפרשנים על המדרש מציינים על המכילתא המבארת את מידת הרחמים שיש בקולו של השופר. "ויהי קול השופר", הרי סימן יפה הוא. בכתובים כל מקום שנאמר שופר סימן יפה לישראל שנאמר בתהילים: "עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר" (מ"ז). "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (ישעיהו כ"ז). ואומר "והאלוקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן" (זכריה ט'). "הולך וחזק מאד" מנהג הדיוט כל זמן שהוא הולך ומחליש ומעכה אבל כאן שהוא הולך קולו מגביר ולמה כך? מתחילה כדי לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע" (מכילתא יתרו ד').
מובא בספר במדבר (פרק י', א'-י') על פרשת החצוצרות בה אנו קוראים מתי יש לתקוע ומתי יש להריע בחצוצרות. התקיעה באה לקריאת העדה, והתורה מדגישה שאז אין להריע "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו". אבל למסע המחנות מריעים "ותקעתם תרועה ונסעו", וכן תוקעים בזמן המועדות "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם", ומריעים בזמן מלחמה "והרעותם בחצוצרות".
הרמב"ן על אתר מפרש שהתרועה מסמלת את מידת הדין והתקיעה את מידת הרחמים. לכן, במסעות שיש בהם קושי ומידת הדין מתוחה, וכן בזמן מלחמה שהיא זמן דין יש להריע ובכך ממתקים את מידת הדין. אבל בזמן החניה שזה זמן של רוגע ונחת וכן בזמן המועדות שהוא זמן של שמחה, אז מורגשת מידת הרחמים ולכן יש לתקוע.
מדוע השופר הוא סימן יפה לעם ישראל? היות "שכל זמן שהוא הולך קולו מגביר". השופר מכוון כנגד ההתקדמות המתמדת בעולם מעין פסק זמן. כוחו של השופר הוא בתיקון "שפרו את מעשיכם", מקורו בפנימיות כאשר הוא הולך ומתקדם ומתגבר וקושר את העולם ואת עם ישראל למקור. המלכת ה' על עולמו הנעשית בראש השנה מגלה את מקורו של העולם וע"י כך מתקנת וממתיקה את מידת הדין. זהו כוחו של השופר. כוח השיפור, התיקון וההתקדמות אל המקור.