חגי תשרי מציצים מעבר למפתן הדלת, עוד רגע נכנסים אל בתינו המאירים לקראתם, ונשאים עימם את הצער והתוגה, הניצחון והגבורה, נושאים עימם גזרות, זכויות, מלכויות, קולות משם ומכאן, נושאים עימם קינות ושירי הלל, זיכרון, געגוע ונצח יהודי בן 3,366 שנים. ימים אלה הם ימי השכול והאלמון, ימי היתמות והצער, ימי הספירה שאין לה סוף, ימי השבר והחורבן, ימי חוסר הוודאות וחוסר האונים, ימי הייאוש, ימי הזיכרון והגעגוע. ימים אלה הם ימי עוז הרוח והתחייה הלאומית, ימי הגבורה וההוד, ימי זקיפות הקומה היהודית, ימי החיבור המחודש אל מעיינות המצח, אל מבועי היהדות, אל שרשרת הדורות, ימי המרפא לשבר, צורי לנשמה, ימי התקווה. בימים אלה, ימי ראש השנה ויום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת, שמחת תורה, מוכרחים להיות שמח. ימי ה"ושמחת בחגיך", ימים בהם החסר כואב ביותר, מורגש, מייסר, ימים בהם מסביב לשולחן החג ייוותרו כסאות ריקים, ימים בהם בבית הכנסת יאלמו הפייטנים המזמרים בשיר ושבחה, מהללים את בוראם. בימים אלה, ימים של תפוח בדבש, רימון, ראש של דג, כרתי, ו"שמחת בחגיך", בימים אלה של "אתה בחרתנו מכל העמים", אנו נושאים על לוח ליבנו, ביין חדרי לבבנו, את הנרצחים והנטבחים, את הפצועים והחטופים, את הגולים בתוך עמם, את המשפחות החסרות, השבורות, המייחלות לנחמה. גיבורי האומה, אריות העם, נפלו בקרבות על הגנת המולדת למען נסב למועדינו באין מחריד, פצועי המלחמה מסרו נפשם למען נוכל לרקוד עם ספרי תורה בטבורה של עיר באין אימה וצלמוות, עבורם, לכבודם ובזכותם, מצווים אנו לזקוף קומתנו ששחה, להרים ראשנו אל על, להגביה עוף, לאחוז בידי הנופלים, החטופים, הפצועים, הגולים, חזק חזק, לא להרפות, ולרקוד ברחוב של עיר, עם דמעות בעיניים, עם שמחה בלב, לרקוד ולשמוע לכבודם, עבורם ולזכרם. עם ישראל חי נקרא בשמחה וברון, עד אשר ישמע כל צר ואויב מראשון עד אחרון. עם ישראל חי וקיים, גם אם עומד הוא חסר יד ורגל, מניף הוא אל על, הכי גבוה, את הנס והדגל, כי עם ישראל ושמע ישראל הם סיפור של חופש ואור, הם חרות והם צדק, הם תחייה ותקומה הם דרור. ובראש השנה בין דמע ושחוק נזכור ונרקוד את חיי העם בן 3,366 השנים, עם הנצח הרושם פרק נוסף בתקומתו, הרוקד את חייו, זוכר את נופליו, לוגם מגביע החיים הקדוש, ומבהיר למבקשי רעתו כי לא ימוט לעד, כי לא ייטוש הבורא עמו, כי למרות הכל ואף על-פי, והנה ימים באים, ימים בם נקדש את החיים.