המאמר דלהלן פורסם על-ידי בהארץ לפני 15 שנים, בחודש יוני 2009, בעקבות נאום של ראש הממשלה אז והיום, בנימין נתניהו. אין חדש תחת השמש. כבר אז היה "היום שאחרי", שם קוד למדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית. כבר אז היה ציר פילדלפי והשימוש בו להברחות. כבר אז היו מעורבות צרפתית ברגל גסה ועצימת עיניים צרפתית לנוכח הברחות נשק לחמאס ולחיזבאללה. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה נועד ללמוד אותה מחדש, על בשרו ועל בשרנו. מי שלומד מן ההיסטוריה חייב לדחות על הסף מעורבות צרפתית כלשהי בהסדר כלשהו במזרח התיכון. נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו עורר כצפוי שמחה (לאיד?) בקרב פרשנים שונים, שהשוו את צעדו לחציית הרוביקון על-ידי יוליוס קיסר. עם כל אי-הנחת בימין ממעשהו, ובמיוחד מצמד המלים המיותר שהזכיר - מדינה פלשתינית - ראוי לבחון את נאומו על-רקע החינוך הציוני הטוב שקיבל, על סמך הבנתו את ההיסטוריה היהודית והתרבות האמריקנית ועל-פי ראיית המציאות שלו שהוכיחה את עצמה יותר מאשר אצל ראש ממשלה כלשהו ב-17 השנים האחרונות. נתניהו השתמש פעמים אחדות בביטויים כמו "שטחים בשליטה פלשתינית", ולא היה מקום להיגרר לאזכור מדינה פלשתינית לעם שאיננו קיים אבל יש לו כבר מדינה בארץ ישראל המזרחית. טוב עשה נתניהו כאשר פירט את הקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ ישראל וכאשר תיקן את נאום אובמה, שראה את ההצדקה להקמת ישראל רק כלקח מהשואה. חבל שלא תיקן גם את ההשוואה המגונה שעשה אובמה בין יחס ישראל לערביי א"י לבין יחס הדרומיים בארה"ב לעבדים השחורים. טוב עשה נתניהו כשלא חזר על שקר "הכיבוש" שאותו אימצו ראשי הממשלה שלפניו. צבא ההגנה לישראל אינו כובש בארצו! טוב עשה נתניהו כשעמד על המשך הבנייה בהתיישבות היהודית בלב המולדת. מבחנו יהיה בבנייה בפועל, ובאי כניעה לתביעתו הפרעונית של אובמה, המזכירה את "כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו". טוב שלא דיבר על נסיגה בלתי הגיונית ועל עקירה בלתי מוסרית. טוב עשה נתניהו כשהציב תנאים וחזקה על המנהיגות הערבית שתציל את ישראל ממנהיגיה. אבל, חסרים היו בדבריו תנאים חיוניים נוספים: ראשית, חסרה הייתה דרישה להפסיק לאלתר את החינוך הניתן לילדיהם של ערביי א"י והמנציח את היותם אויבים לפחות לדור נוסף. מערכת החינוך של רשות הטרור הפלשתינית מחדירה בילדים כבר מגיל הגן. שנאה תהומית לישראל ולישראלים מעצימה את נכונותם להיות טרוריסטים ושאהידים. ניתן היה להוסיף כתנאי לפתיחת שיחות כלשהן את הדרישה להחליף את תוכניות ההוראה וספרי הלימוד. אפילו הקהילייה הבינלאומית הצבועה תתקשה להתנגד לדרישה כזו. שנית, נתניהו הדגיש, בצדק, שפליטים לא ייקלטו בתחומי מדינת ישראל, במקום לומר שהם לא ייקלטו במקום כלשהו בארץ ישראל המערבית. כל תוספת של ערבים ממערב לירדן פירושה ערעור המאזן הדמוגרפי החמור ממילא, קל וחומר הוספת אנשים שיעדם איננו רמאללה ושכם, אלא יפו וחיפה. פתרון אזורי פירושו קליטתם בארצות אחרות. שלישית, נתניהו ביקש להסתמך על הגנה אמריקנית על מעברי הגבול ועל הפירוז, במקום הסתמכות על צה"ל. יש בכך סתירה לחזון הציוני לפיו רק יהודים יגנו על עצמם, ויש בכך התעלמות מניסיון העבר עם ערבויות אמריקניות (ערב מלחמת ששת הימים הם "לא מצאו" את כתב הערבות שנתנו לישראל בעקבות מבצע קדש בעניין חופש השייט לאילת) ועם טיפול בינלאומי במניעת הברחות נשק לאויב (ע"ע חימוש חיזבאללה מאז 2006 תחת עיניהם העצומות של אלפי חיילים צרפתיים; אוזלת היד האירופית במניעת "הברחות" נשק לרצועת עזה דרך המנהרות בציר פילדלפי). בנוסף, נתניהו החמיץ הזדמנות לסתור את הקישור השגוי בין שלום לבין מדינה פלשתינית. מדובר בדבר והיפוכו. מי כנתניהו יודע זאת. לא מדובר לפיכך במפנה אידיאולוגי אלא בכניעה ללחץ. ואם כך, האם יוכל לעמוד בלחץ ולהקפיד על ההתניות החיוניות שדרש, ואלה שהיו חסרות? בנאומו קיבע נתניהו סופית את הליכוד כמפלגת מרכז. מבחינה פוליטית אולי יביא צעדו להתפוררות המפלגה המיותרת קדימה, אבל מבחינה אידיאולוגית, ולמרות שאיננו מאמין בצמד המלים שיצא מפיו, גרם נתניהו נזק חמור לחזון הציוני.