היהדות שלי אינה היהדות של תמחה את זכר עמלק, היא אינה היהדות המנוסחת בספר דברים פרק כ"ה פסוק י"ט - "וְהָיָה בְּהָנִיחַ אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אוֹיְבֵךָ מִסָּבִיב בָאָרֶץ אֲשֶׁר נוֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּה - תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם, לֹא תִּשְׁכַּח!" שר האוצר בממשלת ישראל וגם השר לביטחון לאומי באותה ממשלה מבקשים ליישם הוראה זו כלשונה במלחמה, המתנהלת כיום ברצועת עזה ובדרום הלבנון. הם גם מוסיפים תגבורת מספר שמואל א', בו ניסח הנביא שמואל בפרק ט"ו פסוק ג' את ההוראה להשמדת עמלק - "....לֹא תַּחֲמוֹל עָלָיו וְהֵמַתָּ מֵאִיש וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׁה מִגָּמָל וְעַד-חָמוֹר". שיעור זה בתנ"ך הושמע לנו ביהירות מתלהמת מעל דוכן הנואמים בכנסת ישראל מפי שרים נכבדים, כשבידיהם ספר הספרים עת ביקשו ליישם את צו זה כלשונו במלחמה הנוכחית בדרישה להשמדה בעזה ובדרום לבנון מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק. והיה גם שר מורשת, שפגע בערכי ארון הספרים היהודי, שמצא לנכון שיש לשקול את האופציה של הטלת פצצת אטום. כלומר, השמדה טוטאלית מעולל ועד יונק, נשים, טף וקשישים. היהדות שלי הולכת בדרכו של פרופסור שמואל הוגו ברגמן, הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים, שנדבכי הגותו מעוגנים בספר "ויקרא פרק י"ט, פסוק י"ח: "לא תִּקֹם וְלֹא תִּטֹּר אֶת בִּנֵי עַמְּך, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוּךָ". היהדות שלי שואבת את נדבכיה המוסריים מעולמו הרוחני של אברהם אבינו, שבא לידי ביטוי בספר בראשית פרק כ"ג, פסוק ה': "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם, תְּנוּ לִי אֲחוּזַת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי...". אברהם, המודע להבטחה האלוקית, שהארץ ניתנה רק לו ורק לזרעו, אינו פונה תוך הבעת גילויי אדנות וגבהות לב אל בני העם הילידי, החי בארץ ישראל, בני חת, אלא תוך הבעת גילויי כבוד והבלטת נקודת מוצא שוויונית כלפיהם. בפסוק ו' אנחנו קוראים: "וַיָּקֹם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם-הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת". אברהם אבינו לא בא אל בני חת בתוקף ההבטחה האלוקית שזו ארצו, ורק לו היא נועדה, אלא הוא משתחווה לעם הארץ מבני עם ילידי החי כאן, כשמסתיים משא-ומתן בדבר רכישת חלקת קרקע לקבורת רעייתו. כפי שהתייחס אברהם אבינו לבני חת, אני מבקש שיהיה יחסנו אל בני העם הפלשתיני החי בארץ ישראל. היהדות שלי מתקשה לקבל את המדרש המצדיק את הביקורת של הנביא שמואל על המלך שאול בספר שמואל א' פרק ט"ו, פסוק ט"ו: "חָמַל הָעָם עַל מֵיטָב הַצֹּאן וְהַבָּקָר". לדברי התוכחה של שמואל מוסיף המדרש - "מי שמרחם על האכזרים, סופו להיות אכזר אל הרחמנים". לאמירה הנחרצת במדרש הזה אין מקום ביהדות שלי, במיוחד שהיא שאובה מהביקורת של שמואל הנביא את המלך שאול, שלא הרג את מלך עמלק, הצאן והבקר. אני מקבל את החמלה של שאול ומסתייג מהביקורת של שמואל על שאול. הביקורת שלי היא מתוך אהבה לספר הספרים, זו ביקורת של אוהב ההולך בדרך האמירה היפה בתלמוד - "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". מתוך אהבה לספר הספרים אני זורק את קליפת דוד הנואף, דוד שנתן יידו להרג חמשת ילדי מיכל בת שאול ושני ילדי רצפה בת איה. אני זורק את קליפת יעקב המשקר לאב עיוור, שבניו משקרים לו ואפילו מוכנים ליטול את חיי הבן האהוב במיוחד על אביו, ומאמץ ללבי את שלל הרבדים המוסריים והערכיים, המעוגנים במישוריות ההומנית. היהדות שלי מאמצת את גישת שד"ל, הרב שמואל דוד לוצטו, מראשי בית המדרש לרבנים בפדובה באיטליה, הידוע בעיסוקו בפירוש המקרא על דרך הפשט. שד"ל טען, שכל הלכה אנטי חברתית שבתלמוד אינה חלק מן היהדות, אלא משקפת הלך רוח שרווח בחברה באותה עת, "כשהוא רואה את הגזענות הפוסט מקראית כבלתי כלולה ביהדות, גם אם היא מוצגת בתלמוד כדעה של חכם יהודי"¹ אני רואה פגיעה קשה בערכי היהדות, כששר בישראל עומד בראש מצעד של בני עמי הולכים ברובע ערבי בעיר העתיקה ביום ירושלים וזועקים: "יישרף לכם הכפר" ושואגים: "מוות לערבים". יש עוצמת פער בין השיח האנושי והמנומס של אברהם אבינו עם בני חת ובין השיח הבוטה והצעקני של מתלהמים ההולכים ברובע מוסלמי עם ספרי תורה ביד, וטוענים שהם מדברים בשם היהדות. למרי, הם למעשה פוגעים ביהדות ודורסים את רוחה ההומנית. בביקורת שלי מתוך אהבה מצוי כאב, שאבי אברהם "עָקַד אֶת שְׁנֵי בָּנָיו -יִצְחָק עַל פְּנֵי הָאֵשׁ אֶל מוּל פְּנֵי הַלֶּהָבָה, וְאֶת יִשְׁמָעֵאל אֶל מוּל פְּנֵי אֵימַת הַצָּמָא וְנוֹתַרְנוּ עֶד הַיּוֹם עִם אֵימַת הָעֲקֵדָה" הביקורת שלי מתוך אהבה לספר התנ"ך כואבת, שאבי יצחק "לֹא מָצָא אוֹתָה אַהֲבָה לִשְׁנֵי יְלָדָיו, וְנוֹתַרְנוּ עַד הַיּוֹם עִם אֵימַת הַשִּׁנְאָה". אני כואב, כי אבי יעקב שיקר לאביו העיוור "לָכֵן כָּל חַיָּיו שִׁקְּרוּ לוֹ יְלָדָיו וְנוֹתַרְנוּ עַד הַיּוֹם עִם אֵימַת הַמִּרְמָה". אני כואב וכועס על אימת הירושה של אבות "שֶׁהִנִּיחוּ לְפִתְחִי, זִרְעֵי עֲקֵדָה, נִבְטֵי שִׁנְאָה וּפִרְחֵי מִרְמָּה".²