"ואֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים (מתוך 'מגש הכסף' מאת נתן אלתרמן, 1947). אני קש תפיסה. לימוד לא בא לי בקלות. כאשר אני פוגש מלה חדשה, ארוכה, אני מתאמן תחילה, בלב, על הגייתה. רק אז אני מעז להעלות אותה על דל שפתיי ולהגיד אותה על פה. השנה (ואם לדייק משלהי השנה שעברה) אחת מהמילים היותר קשות לי להגייה הייתה - צנגאוקר. ארבע הברות בסך הכול. שתים סגורות, שתיים פתוחות. גם כאשר מנחים ופרשנים בטלוויזיה וברדיו הגו את השם הזה ברצף אחד, אני איטי התקשיתי. והנה ימים באים, עמוק בתוך החודש האחד עשר וגם אני כבר מצליח להגותו. לפעמים, אני מנסה לומר אותו לעצמי במרץ, במהירות, בזה אחר זה. ולהפתעתי, אפילו כך אני מצליח. יש שמות משפחה לא פחות מאתגרים להגייה מאשר צנגאוקר אבל עבורי הוא מהווה את סמל הקושי להגותו. על הקושי הזה מעיב קושי עמוק וחריף יותר, הקושי לשאת את המחשבה שהוא חטוף שבוי זה כמעט שנה במנהרת חמאס, ואין אות חיים ממנו. כמעט מדי יום אני רואה את אמו של מתן צנגאוקר, עינב, נואמת, זועקת, משוועת, מתחננת, מתפרקת, נשברת, מתרסקת, ובו בזמן אוספת את הרסיסים, מאחה את השברים, מתעשתת וממשיכה לשאת את המשא הכבוד מנשוא של המתח הלא אנושי, של החשש הנורא, של אי-הידיעה המייסרת, ואת העקצוץ הדוקר של המציאות שחזקה מכל, וקול פנימי שלוחש לה, והיא מסרבת לשמוע, כי... ומדי יום נחרץ בפניה המתרוקנות מהבעה עוד קמט; ומדי פעם הופכות שתי עיניה ומה שמעל ומתחת להן למכרות פחם עמוקים יותר, ויש בה זה מכבר לא רק צער וכאב אלא גם יגון. היא מבכה את בנה, אם לא שכולה. אני רוצה לחבק אותה, אבל מה זה יתן לה. היא כבר שבעה מחיבוקים. אני רוצה להגיד לה שאני איתה. היא לא מכירה אותי אבל היא מניחה שכמו רבים, סביר להניח שגם אני. אבל יש יוצאי דופן, ואולי הם רבים מכדי להיקרא קומץ, שמקללים ומנאצים אותה, מטנפים ומבזים, מעליבים ומשפילים, מאחלים לה לא רק להיחטף אלא גם להיהרג. ופתאום, בעוד שם משפחתה כבר שגור היטב בפי, אני רוצה לבקש ממנה, בתחינה אילמת - אל תישברי, עינב, לא עכשיו, כאשר השבר ניכר כבר בשפת הגוף ובשפת המילים, כאשר מדי יום את נראית כמי שמאבדת עוד ועוד עשתונות. וכאשר הספקות לא רק מכרסמים אלא טורפים "ואֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים" - במירכאות ובלעדיהן - רק השד ואת ואלוהים יודעים, אם בכלל, איך אפשר וכמה אפשר ועד מתי אפשר לעמוד ולבקש את מה שאין טבעי, הכרחי, סביר ומובן מאליו לכאורה - לשחרר את החטופים, ובמקביל-לספוג עוינות וטינה ואף שנאה. צרופה. מזוקקת. יוקדת. שנאת חינם נוראה. אני מבקש לשלוח אלייך, עינב צנגאוקר, את השיר "הבטחות" של המשורר הסלובאני בוריס נובאק - "בֵּין שְׁתֵּי מִלִּים בַּחֲרוּ בַּשְּׁקֵטָה יוֹתֵר. בֵּין מִלָּה לִשְׁתִיקָה בַּחֲרוּ לְהַקְשִׁיב. בֵּין שְׁנֵי סְפָרִים בַּחֲרוּ בַּמְאֻבָּק יוֹתֵר. בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִם בַּחֲרוּ בְּצִפּוֹר. בֵּין שְׁתֵּי חַיּוֹת בַּחֲרוּ בְּזוֹ הַזְּקוּקָה לָכֶם יוֹתֵר. בֵּין שְׁנֵי יְלָדִים בַּחֲרוּ בִּשְׁנֵיהֶם. בֵּין עָוֶל גָּדוֹל לְקָטָן יוֹתֵר אַל תִּבְחֲרוּ בְּאַף אֶחָד. בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ בַּחֲרוּ בַּתִּקְוָה: אוֹתָהּ תִּתְקַשּׁוּ יוֹתֵר לָשֵׂאת." אנא, הבטיחי לעצמך, בראש ובראשונה לעצמך, שעל אף הקושי תמשיכי לשאת את התקווה.