ברגע בו נשמעה הלילה הצפירה מצאה רעייתי דנה פיסת תקרה והחליטה כי היא בנויה מבטון. (אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות טהרן, שאין לנו ממד.) עמדנו שם וידענו כי ההמלצה היא להשתרע על הקרקע, אבל בגילי למי יהיה כוח לקום? אז נשארנו לעמוד ופצחתי בשיר "כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון". (לחן ומלים - עממי). הפיצוצים היו קרובים. פעם חשתי בזעזוע קל של דלת הארון ודנה ראתה הבזק, ולא היה בכוחנו לעשות דבר אלא להמשיך בשיר המשקף את ההווי מימי העלייה הראשונה. מדוע, בעצם, עליצות מסוימת? אני מסביר לעצמי כך, שבעצם אני סומך על צה"ל. אומנם היה לו - בעקבות בנימין נתניהו - כישלון מזעזע ב-7 באוקטובר, אבל הוא היה ונשאר צבא מעולה המתבסס לא רק על סדיר וקבע אלא על אומה מופלאה של לוחמי מילואים. אומנם יש בה נטייה לדכדוך ולדיגוש של אירועים מדכאים, קצת בכיינות, אבל מי שמתבונן במערך המילואים - אזרחים שחוזרים להילחם למרות שיש גם נמושות שבימים כאלה נמלטים ללרנקה - יודע כי יש על מי לסמוך. בלילות שכאלה מתחרזים שירים (אתם כה חסרים עתה נתן אלתרמן ונעמי שמר). הולכים ונערמים מיתוסים. מתנסחות אגדות לדורות הבאים. רק מי שהיה ונשאר יבין. מן "למנצח שיר מזמור", ואולי אפילו שירת דבורה חדשה. אך מערכה צבאית קשה ומוצלחת ובלתי פתורה עדיין צריכה גם לזרוע מדיניות, וישראל חלשה בנדון. איני יודע מה יחליט הקבינט המדיני המתכנס בשעה זו וגם איני מבין במהלכים צבאיים, אבל הזרוע המדינית של ישראל מפגרת אחרי צבאה לאחר שדור שלם של מדינאים ודיפלומטים פינה את הזירה לבינוניים ולמטה מזה. מזה שנה ישראל הייתה צריכה להפעיל את כל הדיפלומטים שלה לקדם החלטה באו"ם לגרש מן הארגון את אירן המפירה התחייבות מובהקת לא לתקוף מדינה החברה במוסד הבינלאומי הזה. ברור שההצעה לא תתקבל, אבל יכולת ההטרדה של ישראל בנדון - בוודאי בימים אלה - תחלחל, ומכול מקום להכביד על האיאתולות הנאבקים בסנקציות הכלכליות. שמעתם על הצעה ישראלית כלשהי לגרש את אירן מהאו"ם? לא כלום. הדיפלומטיה נרדמה בשמירה. ועוד הצעות שלא זה המקום לפרט. צה"ל והשב"כ והמוסד ראויים רק לתודה. הדיפלומטיה הישראלית זקוקה לניעור. זה מוזר כי בימיו הטובים נתניהו היה דיפלומט יעיל.